פוסעת בעקבות האהבה

עדיין לא יכולה לבטא את זה, בלי שדמעות יתחילו לנזול לי מהעיניים.

הוא היה האיש שהאמנתי שהוא החבר הכי טוב שלי. החבר היחיד.

זה לא שהוא המושלם. הוא בכלל לא. הוא מאוהב בעצמו, לא מסוגל לביקורת עצמית.

אבל אהבתי אותו. אהבתי את הקשר שלנו. את שיחות הטלפון, את העבודה יחד.

הייתי בשבילו תמיד. בכל עת שהיה צריך.

ידעתי מה הוא צריך, עוד לפני שהוא ידע את זה...וסיפקתי.

והוא היה צריך. תשומת לב, הערכה, כסף. הרבה כסף.

והוא שיקר. שקר אחד ענק. וסלחתי.

והוא הבטיח שלעולם לא עוד. שלעולם לא ישקר לי יותר.

והוא ידע לסדר את הדברים כך שאני לא אגלה את השקרים.

והאמנתי. האמנתי לו. סרבתי לראות את הסימנים.

עד שנפל דבר. כמה משפטים טפשיים, שהשיתקו אותי.

ששקפו לי את המציאות, כך שלא יכולתי להכחיש יותר.

ואז התחלתי להתבונן. לבדוק.

הביטחון שלו בזה שאני תמיד אהייה שם, גרם לו להיות זהיר פחות.

וכשראיתי מסמכים, פרוסים מול עיני, הרמאות בהתגלמותה המרושעת ובעיקר הקטנונית,

נשברתי.

עכשיו מלחמה. מקווה שלא גדולה מדי.

אחי, האיש היחידי שמכיר את הסיפור, אומר לא להתייחס לזה כמלחמה.

לראות בזה תרגיל בהשגת מטרות.

ואני עצובה...כל כך עצובה. עליו, שהוא כזה.

ועלי, שאפשרתי לו להכנס לי לחיים, ללב.

שלא דבקתי בהשארת החומות והותרת כולם מחוץ להם.

שבגילי המופלג לא השכלתי לבחור את החברים שלי.

ושאני שוב בודדה. מוקפת בהמון אדם והכי בודדה בעולם.