שבועיים עתירי עבודה.
סגירות קטנות וגדולות, של התחייבויות ושל כאלה שנועדו לשחרר אותי מאנשים שאני לא ממש רוצה בסביבה.
שבועיים של נסיון להכנס לניתוח במצפון נקי...אם אני אתפגר, אני יכולה לעשות את זה במצפון שקט. בלי חובות.
אז הרוב הצליח. ומה שלא, הוא דווקא לאחת האנשים שאני הכי אוהבת בחיי.
מצד שני, היא מחזיקה בקו ישר לברוך. השם. אז אולי אני לא אתפגר מהר ככ.
היום קבלתי מייל מ H שלי.
הוא מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש.
כל מה שרציתי שיגידו לי. הוא אמר. ואני יכולתי לשמוע את המילים הכתובות.
מוזר כמה יש, יש באין.
שלושה חודשים. כאלה שאני אהייה צמודה למיטה ואלי יהייה צמוד מישהו תורן.
שלושה חודשים, שכנראה אפילו להציץ כאן תהייה בעיה
(לא בגלל בושה. אני לא עושה דברים שאני מתביישת בהם.
אבל הבלוג הזה, הוא המקום שבו אני יכולה להגיד מה שאני לא רוצה שאנשים ישמעו.)
אז יש בלוג חדש ומסודר ובמקום גלוי (כולל אזהרה לאבאמא, אחים, רופאים וכל שאר ירקות, שהם רשאים לקרוא, אבל לא להתערב)
ושם אני אספר, אתאר ואקטר את הניתוח הזה.
אני כבר מתגעגעת.
עוד 9 שעות
מ ת ח י ל י ם
לפני 12 שנים. 10 ביולי 2011 בשעה 0:30