פוסעת בעקבות האהבה

אחרי התנזרות של 6 חודשים ויומיים, מהסם הפרטי שלי,

זה שעשה אותי מאושרת עד הקצה, אבל גם אומללה,

ומושפלת וכואבת ושונאת. בעיקר את עצמי.

נראה לי שאני כמעט נקיה לחלוטין.

זה כנאה לא יהייה לעולם לחלוטין.

תמיד תהייה הנקודה הזו, שתכאב.

אבל אם מה שישאר מהבור האפל שנפער בו,

תהייה נקודה שתכאב מדי פעם,

אז, אני כנראה אהייה רגועה יותר.

אולי אפשר אפילו להגיד,

את המילה שאין להעלות על השפתיים:

מאושרת (במסגרת מגבלות המוצא והסביבה)

עכשיו, רק נותר לי להחזיק לעצמי אצבעות,

לא להכנע לדחף שמגיע מדי פעם, לשוב לשם.

ולמצוא בחזרה את עצמי שאיבדתי לפני 10 שנים ואחכ לפני 7 ולפני 3.

עשה שלא אובד.