זה היה סיום מחורבן חיום קשה במיוחד.
יום שגרם לי להכיר את עצמי עוד קצת.
ואני לא אוהבת מה שהכרתי.
יום עמוס ולחוץ, יום החתונה של אחי, עם זו שעכשיו אישתו.
ואני אוהבת אותו ואני אוהבת אותה. מאד.
והייתי שם. כולי אדומה ולוהטת
ולא הייתי מסוגלת להיות שמחה.
לא בראש. בראש, אני מאושרת.
ממנו, מהבחירה שלו. ממנה. מהאהבה שלהם.
אבל הלב...הלב שלי מת.
כל תשומת הלב, כל האהבה מהסביבה
עשרות צ'ייסרים (לא. לא הגזמתי. במס' 20 הפסקתי לספור)
ואני לא מסוגלת להעלות חיוך על הפנים.
מסתובבת במסיבה ואפילו לא מסוגלת לצלם. קפואה. רדומה.
לקראת הסוף, כשמפלס הדם באלכוהול אצלי היה כבר נמוך,
הצלחתי להעלות חיוך.
אפילו לקפוץ שתי קפיצות ברחבת הריקודים,
שהחברה של אחי, הטילו אותי אליה, על הידיים. כמו תינוקת.
ועכשיו, שוכבת בחדר בבית המלון. מחכה שיהייה בוקר.
וכדי לחתום את היום הנפלא, הילד שנשלך לישון בבית, כדי שהכלבות לא יהיו לבד,
שבר איכשהו את המפתח בתוך המנעול.
הכלבות סגורות לבד בבית, מעולפות מפחד הרעמים והברקים שבחוץ.
החוקי נוחר כמו נגריה תעשיתית.
וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא איך לחלץ את הכלבות ואח"כ להעלם.
רוצה להעלם. לא להיות. בטח לא להיות ליד אף אחד.
הפכתי למפלצת בעלת לב קפוא.
אני מגעילה את עצמי.
ו
לפני 15 שנים. 24 בדצמבר 2008 בשעה 3:36
