פוסעת בעקבות האהבה

אז אמרתי לה.

כמו הפתיה שאני, האמנתי, שאחרי המשבר הקודם, לפני מספר שנים, עם אמא שלי,

האמנתי, באמת, בכל ליב, שהיא הבינה. שמשהו ישתנה.

כל חיי הבוגרים, הייתי אמביבלנטית כלפיה. היה לי קשה עם העובדה,

שלאורך כל תקופה הניתוחים שעברתי, כילדה קטנה, מעולם,

מעולם היא לא התייחסה אלי ברכות. לא "ריחמה" עלי.

מצד שני, היכולת שפתחתי, להתמודד עם בעיות, בלי לרחם על עצמי, היא בכלל לא רעה.

אבל אתמול, בשיאו של משבר קשה, צלצלתי אליה.

השטיפה שקבלתי ממנה, הבהירה לי, שאין חדש.

מאוחר יותר, היא צלצלה לשאול אם אני ברוגז איתה.

הבוקר, הסברתי לה, שאני בוחרת להשאיר את היחסים שלנו ברמת,

נושאים שאין עליהם ויכוח. נושאים של בית קפה.

עוד אדם שאי אפשר לסמוך עליו.