יושבת בבית קפה, עם הוניליות, השולחנות מסביב מלאים בזוגות. אני עסוקה בלבהות בשולחנות תוך כדי האזנה לשירים המצויינים שמתנגנים להם אחד אחרי השני- דורס, לד זפלין, ג'ימי ועוד הרבה טובים.
שולחן1- הוא נראה טוב,היא מפלצת. שולחן 2- היא יפיפייה הוא קופיף, שולחן 3- זוג נשוי, שולחן 4- דייט ראשון, שולחן 5- נראים מיואשים ורדומים, שולחן 6- מרותקים לשיחה האחד של השניה.
החברות מקשקשות על בני זוגן, האחת מספרת על ההכנות לחתונה ועל תערוכת החתן-כלה שהיו בה, השניה על יחסיה עם החבר.
הראשונה מתלוננת על הרגלי האכילה שלו, השניה מספרת על חיי המין.
אני זורקת,ספק ברצינות ספק בציניות "כיף להיות לבד".
הן עוברות לרכל על שאר הזוגות שמכירים, ההיא קנאית וההוא בוגד וכן האלה.
הראשונה בודקת את הפלפון, תמונה שלה ושל ארוסה על הצג, אחרי דקה השניה בודקת את שלה, וואו, איזה מפתיע, גם על הצג שלה תמונה עם בן זוגה.
ואני, אני בוהה פעם בהיא ופעם בהיא, מחייכת ומהנהנת,מרותקת לשיחה בכאילו, מזמזמת לעצמי בראש את השירים שברקע, לוגמת במרץ מהשתיה כדי למלא את הכוס הבאה.
רע לי.
"את לא כיפית היום" הן מתלוננות בפני,
די, באמת, לא שמתי לב, חושבת.
היום אסמן 😒 ביומן.
לפני 15 שנים. 3 במרץ 2009 בשעה 23:45
