דברי. דברי כבר.
אתה אומר לי.
ומה אתה רוצה שאני אגיד?
אתה רוצה שאגיד שאני אוהבת אותך היום, בדיוק כמו שאהבתי מהיום הראשון? אהבה טהורה, אהבה עד טירוף, אהבה עד כאב, אוהבת את מי שאתה לטוב ולרע, את מה שיש בך.
הנה אני אומרת.
שאגיד שכשאתה נתקע בי עם המבט, אני טובעת בעיניים העמוקות שלך, מאבדת את עצמי, כל כך מאבדת שחייבת להסיט מבט.
הנה אמרתי גם את זה.
שיש בי כל כך הרבה דברים להגיד לך, אך לא רואה טעם להגיד אותם ואני נאלמת . אני שותקת אך בפנים צועקת, כל כך הרבה קולות, כל כך הרבה מילים, וכל זה עמוק בפנים.
שאני יושבת מולך, כל כך רוצה שתשלח יד, שתלטף, תעטוף אותי בחיבוק החזק שלך, תנשק, תיגע בי באותה התשוקה והתאווה כמו פעם. שתחזיק ולא תרצה לעזוב. וזה לא קורה.
עכשיו גם זה נאמר.
שאתה כל הזמן אומר שאנחנו חברים, שאתה אוהב, אבל בתחום הרומנטי לא הולך בינינו. ואני נקרעת, כי אני חושבת דווקא את ההיפך, שאני כן יכולה לתת את מה שאתה צריך, ויכולה להיות שם ולהכיל, שאתה אפילו לא ניסית כי בזמנו לא באמת היית שם.
שהילדה הקטנה, הגותית המקועקעת יודעת לאהוב באמת ללא גבולות וללא תנאים, יודעת להעניק מעצמה ואת כולה, הילדה הזאת כן אוהבת רומטיקה.
שמאחורי המסכה המחויכת וה"לא איכפת לי" מסתתרת נפש פגועה ומאוכזבת שרוצה אהבה, רוצה אינטימיות, רוצה קרבה, רוצה לחלוק את החוויות שלה איתך.
הנה אני אומרת את זה.
שאתה יושב ומספר לי על הרגשות שלך לאחרת וכל מה שנשאר לי זה להקשיב לתמוך ולכאוב.
שאני אוהבת אותך היום, בדיוק כמו שאהבתי מהיום הראשון. אהבה טהורה, אהבה עד טירוף, אהבה עד כאב, אוהבת את מי שאתה לטוב ולרע, את מה שיש בך.
הנה, אמרתי.
לפני 15 שנים. 22 בנובמבר 2009 בשעה 14:53
