.

פה אני כותבת לך, לך בלבד. מקסימה אותי המחשבה על כך שאיש זולתך אינו יודע שזו אני. האנונימיות המבורכת, המופלאה כל כך.
אני צריכה את המרחק הזה, שבינך ולביני, למקלדת, למסך, כדי שאוכל לכתוב את כל מה שקשה לי כל כך להגיד. ולמרות שזה אתה שלימדת אותי לדבר - או ליתר דיוק את החשיבות האקוטית, הקריטית כל כך, של הדיבור - גם לך קשה. אין מנוס מלהודות בכך.
ואתה צודק, צדקת תמיד. אני לא יכולה להיתלות בך תמיד. אסור לי לחכות לך. זה גם שלי, זו אני, זה פה אצלי. ואני כותבת את שאיני יכולה לומר. כלומר, בוודאי שאני יכולה, אבל קשה לי, קשה לי כל כך עם זה. ויש לי מה לומר לך אהובי. אני אוהבת אותך כל כך. ומפחדת כל כך, ושמחה, וחרדה, ושואלת את עצמי עשרות שאלות. ומנסה להביט מסביבי, וללמוד, ולקבל אישור, או הפרכה, או סימן. רמז. למה שטוב, למה שרע, לסיבות, לפתרונות. מחפשת מוצא. לא יודעת אם זה זמן, מקרה, או אולי אפשר להצביע - על מישהו, מישהי, על אחראים, על אשמים, על הדרכים לעשות את זה אחרת.
אנחנו בשלב הבא. התקדמנו. בקצב שלנו, האיטי. וטוב לי ככה. טוב לי עם הקצב שלנו. אני לא ממהרת. עדיין איני ממהרת לשום מקום. אני רוצה להיות איתך. רוצה אותך. מקנאה לך. בזמן האחרון יותר ויותר. רוצה אותך קרוב אצלי. רוצה את התשוקה שלך אלי. רוצה את התשוקה שלי אליך. יותר. רוצה שתרצה אותי כמו פעם. עוד יותר. זה הזמן? זה אנחנו? זו העייפות? דטרמיניזם? פטאליזם? שלבים? תהליכים? בא לי לחזור בתשובה. כל כך הרבה שאלות ללא מענה. ורק אתה יכול לענות לי עליהן, אבל קשה לי כל כך לשאול. אז אני כותבת. את האהבה שלי אליך, את ההערצה, המסירות, הכעס. אל תתרחק ממני אהובי. אף פעם. אני אוהבת אותך.
אני רוצה שתחפש אותי. אני רוצה שתאיר לי סימנים, ציוני דרך, שתעזור לי למצוא אותך. לגעת בך יותר. אני אמשיך לכתוב. אולי פעם תראה את זה. תדע שזו אני. מתישהו אומר לך. אולי אתה כבר יודע. אני צריכה קצת להסתתר. גם אתה, אני יודעת. נעים לי להתחבא, כמו ילדה קטנה. וזה לא יהיה שווה אם לא תמצא אותי.