.

שאולי זה אתה, שמסתכל מדי פעם בבלוג - ומתאכזב לגלות שלא כתבתי. טוב, אתה יודע שאין לי הרבה לומר. במיוחד כשאני מאושרת עד לב השמים. כמו רבים וטובים, הכתיבה הכי טובה שלי מתרחשת כשרע לי. ואהובי, אתה טוב לי.

אני מסתכלת על עצמי היום, ומתעורר בי הרצון למחוא לך כפיים. איך הצלחת להביא אותי עד הלום. קיבלת בחורה מפוחדת, מבוהלת, סגורה ואכולת חרדה, והפכת אותה ל
הממ. בחורה מבוהלת, חרדה וסגורה - אבל הרבה פחות ( :
היום אני מכירה את עצמי הרבה יותר. מודעת הרבה יותר. בעיקר לחולשותיי, לנקודות התורפה. כל המקומות החבויים והמודחקים שהתגלו לאחר שהשכבה החיצונית הוסרה, מעטה אחר מעטה.
ותמיד אני שואלת את עצמי. האם אני נותנת לך מספיק. אם אני מספיק נמצאת עבורך, לידך, איתך, אם אני מציעה לך משענת, אוזן, לב. אם אינך מרגיש בודד, זנוח או מופקר. האיזונים האלה - בין לתת ולקבל. כמה כמה? הרבה פעמים יש לי הרגשה שאיני נותנת מספיק. והרי אני אוהבת אותך כל כך. והאושר שלך, השלווה שלך, הרוגע שלך בעולם הזה - חשובים לי כל כך. אין גבול למה שאעשה כדי להבטיח את אושרך. כדי שתהיה שמח. האם אני עושה מספיק? האם אתה עטוף? האם אתה יודע כמה הלב שלי מתרחב מכל מחשבה עליך? מכל מבט בך? כמה אתה נפלא בעיני? כמה אני גאה במי שאתה?
כמה אני רוצה להיות איתך תמיד.
אהוב שלי.

בוא ניסע כבר.

שאתה שלי. שאתה מי שאתה. שאתה הכי טוב בעולם. שאני אוהבת אותך יותר מכל. ושאתה אוהב אותי.

פה אני כותבת לך, לך בלבד. מקסימה אותי המחשבה על כך שאיש זולתך אינו יודע שזו אני. האנונימיות המבורכת, המופלאה כל כך.
אני צריכה את המרחק הזה, שבינך ולביני, למקלדת, למסך, כדי שאוכל לכתוב את כל מה שקשה לי כל כך להגיד. ולמרות שזה אתה שלימדת אותי לדבר - או ליתר דיוק את החשיבות האקוטית, הקריטית כל כך, של הדיבור - גם לך קשה. אין מנוס מלהודות בכך.
ואתה צודק, צדקת תמיד. אני לא יכולה להיתלות בך תמיד. אסור לי לחכות לך. זה גם שלי, זו אני, זה פה אצלי. ואני כותבת את שאיני יכולה לומר. כלומר, בוודאי שאני יכולה, אבל קשה לי, קשה לי כל כך עם זה. ויש לי מה לומר לך אהובי. אני אוהבת אותך כל כך. ומפחדת כל כך, ושמחה, וחרדה, ושואלת את עצמי עשרות שאלות. ומנסה להביט מסביבי, וללמוד, ולקבל אישור, או הפרכה, או סימן. רמז. למה שטוב, למה שרע, לסיבות, לפתרונות. מחפשת מוצא. לא יודעת אם זה זמן, מקרה, או אולי אפשר להצביע - על מישהו, מישהי, על אחראים, על אשמים, על הדרכים לעשות את זה אחרת.
אנחנו בשלב הבא. התקדמנו. בקצב שלנו, האיטי. וטוב לי ככה. טוב לי עם הקצב שלנו. אני לא ממהרת. עדיין איני ממהרת לשום מקום. אני רוצה להיות איתך. רוצה אותך. מקנאה לך. בזמן האחרון יותר ויותר. רוצה אותך קרוב אצלי. רוצה את התשוקה שלך אלי. רוצה את התשוקה שלי אליך. יותר. רוצה שתרצה אותי כמו פעם. עוד יותר. זה הזמן? זה אנחנו? זו העייפות? דטרמיניזם? פטאליזם? שלבים? תהליכים? בא לי לחזור בתשובה. כל כך הרבה שאלות ללא מענה. ורק אתה יכול לענות לי עליהן, אבל קשה לי כל כך לשאול. אז אני כותבת. את האהבה שלי אליך, את ההערצה, המסירות, הכעס. אל תתרחק ממני אהובי. אף פעם. אני אוהבת אותך.
אני רוצה שתחפש אותי. אני רוצה שתאיר לי סימנים, ציוני דרך, שתעזור לי למצוא אותך. לגעת בך יותר. אני אמשיך לכתוב. אולי פעם תראה את זה. תדע שזו אני. מתישהו אומר לך. אולי אתה כבר יודע. אני צריכה קצת להסתתר. גם אתה, אני יודעת. נעים לי להתחבא, כמו ילדה קטנה. וזה לא יהיה שווה אם לא תמצא אותי.