שקר החן או: וידוייה של סאבית אקסטרימית.

אני מדברת איתו בבקר מדירתו של ההוא,
אולי בכל זאת השאיר את הרכב בעיר, אולי זכר שאני תקועה היום.
לא משנה כמה נעים היה , השיחות איתו אחרי לילות כאלה , מרוקנות אותי.
סוג של שפלות חסרת מנוס. ככה זה.

אני יוצאת לרחוב עם חושים חדים ואגרסיות שמחפשות פורקן
קנאה פתאומית
מבט חולף של זוג מבוגרים יפים, שחיי יחד כבר זמן רב ,רואים עליהם.
וכבר מקיפה אותם הילה שקופה וקשיחה שהרויחו ביושר,
של צחוק מבדיחות ישנות ומאות פיוסים שאחרי מריבות ומלחמות פרנסה
וילדים שנולדו וגדלו לטוב או לרע וחשדות שהתפוגגו או אומתו
וכוסות תה. וארוחות וחופשות ואורגזמות שהצליחו או פוספסו,
וכל אלה שייפו והחליקו אותם כמו מיים רבים,
והם כבר נינוחים, ודומים זה לזה כמו אבנים במורד.
וגם אל מה שהשנים עושות בגופם הם מתרגלים יחד,
גוף הזולת המתכרסם ומתמסמס לנגד עיניך הוא כמו פלג גופך אתה,
אין זרות או תביעה לגאולה,
וכך חיבתם ההדדית אינה דורשת ואינה כוללת התנצלות או סלידה או תלונה כלשהי.

ובא לי להיות שם כבר.בשקט המרעיש שיש להם. ואין לי.
אז אני מקנאה בהם בנתיים.

אח"כ מונית שירות, רשת ב'.
נהירת אזרחים לבירה, הולכים לצעוק ביחד את זעמם העקר.
הכל עקר קצת במדינה הזו.

ויש כאן גראוויטציה מצילה.