לקרוא סיפורים של אחרים ולדעת שגם אני יכולה. ממש מניע לכתוב. החלום של הלילה. מקס, דן. משהו בו עושה לי לכתוב. האדם היחיד בעולם שגרם לי לכתוב פעמיים. לא להאמין כמה כוח יש ליופי שלו. לא הסיפור הקשה ולא החבר האוהב לא הביאו אותי למצב רגשי שפל כל כך שהתפתתי לכתוב. רק הוא הגבוה הזה עם העיניים הכחולות , השיער הגלי שמפוזר על כתפיו הרחבות. זה עם החברה. לא ברור אם זה תסביך אם, למרות שברור שכן. מה יש בו שמחשבה עליו גורמת לי להצטער על החיים הנוכחיים שלי ויש לי דבר או שניים בחיים. איזה כוח פנימי של עוצמה אינטלקטואלית הוא מקרין. עם הספרים העבים והלימודים הבלתי פוסקים בשאיפה לשלמות. הוא לא נתן לי הזדמנות להכיר אותו מקרוב, מאס בי כמו בעוד מעריצה,מרבות שנופלות שדודות לרגליו. איזה גדר מחויכת הוא בנה סביבו של רוך מושך ומרחיק ללא רחמים. לעיתים זה נראה שעד שלא אבין אותו לעומק בהכרות כלשהי, לא אשקוט.
לפני 18 שנים. 6 באוקטובר 2006 בשעה 18:23
