הודעה ממנו. אנחנו כבר במיטה. לא שלום. לא מה נשמע.
“שאל את הכלבה שלי אם היא כבר רטובה. תגיד לה שאמרתי לפתוח רגליים רחב, בלי לגעת. תן לה להרגיש את האוויר נוגע בה שם. אל תיגע בה עדיין. רק תסתכל. ספר לי כמה היא פתוחה. תקריא לה מה ביקשתי ממך חחחח”
הקראתי לה את ההודעה בקול נמוך, ליד אוזנה.
היא לא זזה, רק נשמה עמוק יותר.
הטלפון רטט שוב:
“עכשיו תלטף אותה על הירכיים הפנימיות. קצות אצבעות בלבד. לאט. אל תיתן לה להתחכך״.
האצבעות נגעו בה בקושי, כמו נשימה חמה. היא נשכה את השפה, חשתי שהגוף שלה רעד קלות. ואולי רק דמיינתי.
הטלפון רטט שוב.
“תעביר את האצבע על חריץ התחת של הכלבה שלי. לאט. לא בוער. אם היא מתחילה לזוז, ספנק. תגיד לה שאמרתי. אם היא מרימה ישבן, תכניס אצבע אחת לאט לתחת. תן לה להרגיש את ההתנגדות, את הכיווץ. אם היא נאנחת, תדחוף עמוק יותר. היא צריכה לדעת שהיא פתוחה בשבילי.”
ביצעתי. איזו ברירה היתה לי. אי אפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור. היא התכווצה, ואז גמרה חזק, רועדת, אנחה ארוכה שמילאה את החדר כמו תודה חנוקה.
כתבתי לו.
“כלבה טובה יש לי. וגם אתה כלבלב נחמד, אבל יש לכם עוד הרבה עבודה. תגיד לה שבקרוב היא תקבל הוראה חדשה.”