היה שקט
ניגשתי לדלת, טריקה קטנה.
חזרתי למיטה ונשכבתי לידך הגוף שלך עדיין חם, ליטפתי אותך, נשקתי לך
לא נשקת בחזרה רציתי לקחת אותך ולברוח שתישאר ככה תמיד.
היית צוחק עליי, מבלגן לי את השיער ואומר שאני מפגרת, ילדה קטנה שלא יכולה לעזוב במנוחה שום דבר.
אבל למה שאעזוב? את מה אעזוב?
את זה שצחקת איתי, עליי
על איך שהיית מנשק, מחבק, עושה אהבה
שהיית נחמד ואדיב וקשה ומציק
על זה שהיית שר לי שירי בלחישות, במיוחד את ההוא המציק ששרו לי כשהייתי בגן
על זה שקיבלת באהבה את העצבים, הבדיחות, ההשפלות הקטנות
איך שהסתכלת עליי
איך שהרחת
כששכבתי לידך הריח היה כמעט אותו הדבר אבל לא בדיוק
היה ניחוח קטן שהלך לאיבוד
אני התעקשתי שלא תלך אבל שנינו ידענו שאין מה לעשות, ידעתי אבל מי רצה להבין.
מי יכול לבוא אחרייך זו בדיחה
היית יפה, חכם כמו בנזונה עם חוש הומור מעוות. שלפעמים אפילו אותי לא הצחיק.
עכשיו בטח היית עצבני שאני שותה יותר מידי, מעשנת יותר מידי, ישנה יותר מידי
על זה שהשמנתי על זה שעכשיו בקושי אוכלת, מתעצבן ואומר לי להפסיק כי זה לא צריך להיות סוג של עינוי רוחני מבחינתי.
כן שנינו ויתרנו עלייך רק שלי כנראה זה טיפה יותר קשה.
כששכבתי לידך רק רציתי לברוח איתך,
חושבת במחשבות מעוותות איך אפשר לשמר אותך, צוחקת ובוכה על כל אחת מהן.
ועדיין רוצה להאמין...
פעם היית שואל אותי ״במה״?
עכשיו אתה לא יכול.
לפני 13 שנים. 8 בנובמבר 2011 בשעה 15:03