יחסים אינטנסיביים !

מחר נפגשנו,בין בוקר לצהריים,טיפות של שלווה נטפו על החלון האטום,
שמעתי לראשונה את אותה ציפור ,ציפור נפש נחבאת ,הבטתי בה בדממה,מתקשה להבין את מהותה ,
הייתה לי אחת כזאת כל השנים ,ולא העזתי להתקרב אליה ,לא היה בי את האומץ לחוש אותה,לאפשר לה מעוף,
הפחד לאכזב ציפור מיתולוגית קינן בי , אך מאותו רגע ואילך ,לא יכולתי לגרוע ממנה מבט,
תחושת חמימות מסוימת ,גם כשהכי קר,והיה קר,בפנים.
אולי זה ככה עם ציפור הנפש,אולי בכדי לראות אותה צריך להודות שהיא קיימת ,להיות מוכן לקבל אותה כחלק ממך ,
לקבל אהבה ולתת לה,
ואולי בכדי שציפור הנפש תתגלה צריך לשאול אותה,
לבקש ממנה יפה,להוכיח נכונות ומידה רבה של רצון טהור ,במקרים של כאב וחולשה מרובים,במקרה של צער שמתחיל מבפנים.
אולי אני מגזים,אבל ציפור הנפש קיימת ,ויותר טוב מדחליל הנשמה.
*
יושב בחדר,הירהורים שצפים כבר זמן מה עכשיו,
מקבלים משמעות מול חלון שמשקף לי את השממה,
צוחק על טיפות רגש אחרונות ,שקרעו את ילדותי לרסיסים,
כואב ,מתמכר בצער אל אותן אשליות מתוקות,שהקיפו אותי אז,ונגמל.
קם ,הולך וחוזר ,מטורף אחד עובר,משוגע אחר כורע על ברכיו.
אוהב את השקט,מעריך אותו,אבל הוזה,
מתיישב מאוכזב,מדליק סיגרייה,לא יודע ממה מאוכזב,
אולי השמש לא יכולה באמת לבכות ,אולי החמה כועסת מדי,וכאובה,
כל כך בולטת החמה,כל כך שם ,יותר מדי זמן באותו המסלול...כמוני.
מה היא מסתירה?
יודע מה אני מסתיר,
אבל בשביל שנוכל לשוחח קודם צריך צליל חיוג,אולי סתם רמיזה,מרגיש מנותק,מבחירה.
אולי איזה מטאור שיפול בדיוק עליי ,ב12 ושתיים עשרה דקות ,ברצינות,מחכה...
ואני, כרגיל מאוכזב ממנה,
סוגד את יופייה מבעד החלון,סופג את קרניה ,
מאדיר נוכחותה בדמי.
ופתאום,
כמו הקיץ חורש העננים משנתו
והחליט שזהו, הוא מפסיק לענותו ,אותו אדם מהורהר בנפשו..
לשניות ספורות מלחין הוא בדממה חרישית ,קרה ,בין קרני שמש חודרניים וזכים,ועוטה את היום כולו במין פלא שמתחיל ומסתיים על זגוגית החלון ,החלון שלי.
לא הספקתי להתאהב בעצמי עדיין ,נוכח כוחי האדיר,
ופתאום,שמעתי רחש מאחורי, ראיתי דמות מלאך,מכורבלת כולה,מצונפת,
מבעד שיערה הארוך ,שפופת ראש היא ,את הילתה מחליפה דמעה ועצבות,כאב שחבוי בפנים של מלאך,
מחייך כמו טמבל,עדיין לא מאמין ,
(במין דיאלוג פנימי שיכנעתי את עצמי שאני לא מסטול היום,לא הייתי מסטול כבר כמה זמן),
מסתכל אליה ,מנסה לצוד מבטה,מצליח,ומוקסם.
שאלתי לשלומה,והיא למרבה הפלא,הרימה ראשה,
וענתה,
הוקסמתי מעיניה,מיופייה,משירבוב שפתותיה הרך,
מהעוצמה שפגשתי,עד היום ,והיא,
מן הרכות,
התאהבתי בה מן הטיפה הראשונה,
וריחה המתוק,
לרגע, דמעות השמש הפכו שלנו,
והיא כלל לא ידעה,
אל אותם רגעים ,בכלל לא ציפיתי,
ועכשיו, בטח לא רציתי אותה בוכייה.

חיוך עמוק מבפנים,ודימעה שלה,
סיפרה לי על עברה ,על מה שקרה ועתיד להיות,
כבר אז חשתי צורך עז להכיל אותה,קרן שמש בוכיה שלי,
הצלחתי להעלות חיוך מתוק מתוק על פניה היפות,
קורנות ,ובאותו רגע ,מן אותו רגע ,הכל נראה אפשרי,
הבטחתי לה שהכל יהיה טוב,והשמש הוסיפה קריצה.
עזבתי את החלון ,עזבתי את הכאב המר שהכלתי,
התיישבתי לידה ,ריחה באפי,ואני שיכור ,
מיופייה ,עצם נוכחותה האדיר.
הפכתי קשוב לה,רציתי אותה קרובה אליי.
לעצמי.
אתמול נפגשנו, כבר כמה שנים,השמש שואלת שלומה לפעמים,
מותר לה לבכות לשמש,לפעמים,אבל רק שאנחנו לבד,נרדמים חבוקים,
אולי היא תבין כבר אהבה וקירבה,החמה,ואולי את אותה להבה,לא נוכל לכבות,
אולי תענה לחיזוריו של חורש העננים הגלמוד,ותראה לו את הדרך מן הכפור,
והוא יראה לה הקרבה.

שאלתי את הציפור ,למה אני עצור,והיא חופשייה,
ואיך זה שממעוף הציפור חלון הוא חלון,ותו לא,
ללא נוף שנשקף ,כי הכל פרוש לה בדהייה,
ללא גבולות,והשקפת עולם אחת וברורה.
הייתה עסוקה הציפור ,אז הנחתי לה לנפשה,
אין טעם לכלוא אותה,להכריח אותה להסביר,
היא תהייה שם תמיד ,ואולי גם אני.
ונגה יקירתי ,את ,את תהיי איתי.תמיד בליבי,בנפשי.

מאחל לנו רק טוב,ולכל נפש חופשייה וזכה באשר היא.
רוצה אותך איתי עכשיו,מנצחים על גלים,מרחפים כמו גרגירי חול שיכורים.


אוהב אותך.כבר כמה ימים.