בלום

אין את האור ,הוא כבה.
המבט הממיס
תכול עינייך הקסומות.

החלונות דופקים,
גם אחרי שהגפתי את כל התריסים
את פעימות ליבי הרוח סוחטת.
אני פה, אני לא.
את כבר אינך.

הקירות נמסים,מתפוררים.
הנקישות האלו מגרדות לי את השפיות.

כן,אני אשמור עליה.
אני אוהב אותה
ואשמור עליה
אני אסתכל עליה
באותו הרוך באותו המגע.
באותה הרגשה נעימה,
את ידעת להפיג כל מתח ופגע רע
גם בלי מילים.
גם כשמילמלת.
אבל לא עוד כי הרי את חופשייה.
אני אשמור עליה,
גם למענו,הוא שהלך טרם זמנו,
ואהב אותה כל כך כאילו היא ביתו.
שהתגאה בה כל כך.
למענו.ולמענך.


מרגיש את זה פה.
את כל החיים האלו חולפים,תחת קורת גג אחת.
שלך ושלו.
ולא מוצא מקום ,לא נרדם.
בטירה שלך ושלו,את תמצאי מנוחה.
ואני
לא יודע אם לכעוס או לצרוח.
אין לי מושג איך את תקבלי את זה כשתראי.
ועדיין אני באותה התחושה.

אומרים שפרפר זו נשמה,
הפרפר הזה מחפש אותך כבר מזמן.
כנראה שחיכה ומצא,לא יודע.

הייתי רוצה להרגיש את העיניים הטובות שלך רק עוד פעם אחת.

להכיר אותך עוד ,לדבר איתך.
מה שנשאר לי הן תמונות,מסגרות, חפצים,
להסיק מהן ,אני מצטער.

אני אתגעגע.