מדוע אין המנודים מנסים בלי הרף לדחוק את בעלי הטריטוריות ממקומם,עד כלות כוחם?
דומה שאין להם מה להפסיד.
האומנם?
באם יפקודה"מוות" אחד מבעלי הטריטוריות יהיה למנודה סיכוי לתפוס
את מקומו ועמו את רשיון ההולדה שלו.
אם סיכוייו של המנודה
לרשת טריטוריה בדרך זו גדולים מסיכוייו לזכות בטריטוריה בלחימה
אולי משתלם לו ,כפרט אנוכיי,להמתין ולקוות ל"מותו"של מישהו ,ולא לבזבז את מעט האנרגייה שלו על קרבות חסרי תועלת.
וין אדוארדס-"תרומתם של המנודים לטובת הקבוצה מתבטאת בהמתנה מעבר לקו,כשחקני ספסל,המוכנים להיכנס לנעליו של בעל טריטוריה שמת במגרש רבייתה של הקבוצה".
ניתן לראות כי זוהי גם האסטרטגיה הטובה ביותר בשבילם ,כפרטים אנוכיים ותו לא.
לפעמים ניתן לראות את בעלי החיים כמהמרים.
והאסטרטגייה הטובה ביותרהיא "המתן בתקווה", ולא "התפרץ בכל מחיר".
במתכונת תיאוריית הגן האנוכיי דוגמאות רבות בהן נראה כאילו בעלי החיים משלימים עם מעמדם כפסולי רבייה.
לקוח מתוך הספר הגן האנוכיי(ריצ'רד דוקינס).
(חדפעמי בהחלט )
לפני 17 שנים. 6 באפריל 2007 בשעה 21:33
