(המשך...)
אז נעלתי עצמי ביום ראשון תוך הבהרה שלא הספיק לי ושאני רעב לעוד!!
איך שהו בראשון נתקעתי בעבודה עד מאוחר, בשני היה אירוע, שלישי יצאנו עם המשפחה וחזרנו מאוחר רבעי גם עף כהירף עין והינה הגיע יום חמישי ואיתו דגל אדום...
"ידעתי... ידעתי!!! מה עכשיו מאמי!?"
-"מה עכשיו מאמי?"
"מה עושים? אמרתי לך עוד בתחיחת השבוע שלא הספיק לי!! ידעתי שתמרחי אותי.. ועכשיו דגל אדום לעוד שבוע לפחות!!"
-"נכון.. נו, ו..?"
"נו ואני חם עלייך אש!!!"
-"מצויין.." ומחייכת
אני מתחיל לא לאהוב את החיוך הזה.. הוא מתחיל לקבל משמעויות.
"מה מצויין מה???"
-"מצויין.. עכשיו אין מה לעשות ואתה תצטרך להתאפק קצת."
"מה להתאפק קצת? אני מתאפק כבר המון ועכשיו צריך לחכות שבוע נוסף!?"
-"בדיוק חמודי"
"שום חמודי, את שמה לי את המפתח זמין"
-"בשביל מה? מה תעשה איתו?"
"אשחרר אותו קצת"
-"לא לא לא מה פתאום... אתה מתנהג אחרת כשהוא משוחרר. תשכח מזה!"
"נו מאמי... אבל סיכמנו!"
-"לא סיכמנו כלום, אמרנו שאתה תנעל ואנחנו נראה.. לא יצא, אז עכשיו להתאפק קצת, לא יקרה לך כלום אם תתאפק קצת בשבילי"
"זה לא קצת, זה המון!!"
-"לא, זה קצת מאמי.. עכשיו אני יודעת שאתה תהיה חמודי אלי ותתנהג יפה.. ואם בסוף התקופה תהיה ילד טוב אז אחשוב עליך.. ואם לא, טוב.. אם לא תהיה חמודי אז זה עלול להיות המון כמו שאתה אומר.. זה אצלך בידיים"
"לא זה אצלך בידיים" אני מחדד.
"מממ... נכון, זה אצלי בידיים" שוב מחייכת את החיוך הזה שלה
"שיהיה לנו שבוע מאופק מאמי"
זו הייתה ההתכתבות שלנו ביום חמישי בצהוריים..
אני הייתי באמצע ישיבת הנהלה וניסיתי לשדר עסקים כרגיל.
משחק מסוכן, והמסכן הקטן מתרגל למימדים של הכלוב.. כל ניסיון לפרוץ את הגבולות שלו עולה לנו ביוקר..