עברו 15 ימים
כל הזמן עמדה מול עיני ההתראה המאיימת
ידעתי שהרגע הולך ומתקרב
הנה כבר רואים אותו באופק
הוא מתדפק על דלתי ועומד לנפץ את החלקה הטובה.
עוד זמן מועט נותר לי לרבוץ מתחתיו
להנות מהצבעוניות והחופש היצירתי שהוא מעניק
להתבשם מיפי המילים הנאגרות בתיבתי, בזכותו
לראות אותי מתנוססת בינות לרשימת הנוצצים על רקע השחור
לדעת שאני חלק בלתי נפרד מהתורמים והמסייעים לפעילות המקום.
להרגיש שיש לי מניה בבורסת ההצלפות ועולם הכאב והעונג.
עוד שעה אחת
והכל מתפוגג
ואני צוללת שוב לעולם האפור.
במקום לטפל בניירת שהצטברה על שולחני
במקום לקבוע פגישות עבודה
במקום להכין סדר יום לקראת הישיבה של מחר
אני יושבת ומתלבטת
כדאי לחזור להיות מוזהבת?
כמעט שלפתי את הכרטיס המיועד כדי להעביר עוד כמה עשרות שקלים למימון האתר
אבל אז הגיעה הודעה מאחד האדונים "הנכבדים" שמאוד רוצה קשר איתי.
לא התאימה לי העובדה שאנו בכלל לא מכירים והוא כבר קובע איתי שיחת טלפון ומבקש את מס' הסלולרי שלי.
בתגובה לסירובי לקשר הוא כתב לי את משפט המחץ:
"מה, אם את אוהבת בדסמ, את חייבת גם להיות דפוקה?"
אני אוהבת בדסמ, זו הצהרה חד משמעית.
השאלה מה עדיף?
האם להיות דפוקה זהובה או דפוקה אפורה?
שיהיו רק חיוכים לכולם.
😄
לפני 12 שנים. 25 במרץ 2012 בשעה 11:04
