כשהשמש שוקעת...

זה זמן מה שלא הבטת בי, לא שמעתי את קולך שהיה מציף את גופי.
אתה אולי תקרא את זה אבל בטח לא תבין שזה אתה, אתה כאן שנכתב .

הגעגוע מציף אותי, אני אוהבת אותך, חושבת שמעולם לא חדלתי לאהוב אותך.
רק שלא היה שם מקום בשבילי.
היום יותר מתמיד אני חוזרת לחשוב עליך, בעצם מעולם לא חדלתי .
מדמיינת אותך כאן איתי, מחבק מלטף אוהב.
אתה אומנם לא כאן אבל דמותך איתי,ליבך קורא לי.
ואני כמו מתוך חלום לא מצליחה להושיט יד לאחוז בך.
אני יודעת שטוב לך ושאתה מאושר לך שם,וזה עושה לי קצת טוב.
אבל הרגשות ,הרגשות שלי אליך כאן איתי, והם לא הולכים לשום מקום.

אני רוצה לחשוב שגם אתה חושב עלי, שגם ליבך אוהב.
אבל מתעוררת שוב למציאות.
כותבת את הבלוג הזה להנציח את אהבתנו ,ככה אולי הרגשות ישארו כאן ולא ירדפו אותי.

אילו רק היית נותן סימן קטן,נפשי הייתה נחה...

מתגעגעת, אני.