לפני 11 שנים. 23 במרץ 2013 בשעה 16:29
מחשבה ראשונה על הבוקר. היה לי אותו ואיבדתי אתו. אומרים שבשלוש השניות הראשונות אחרי שאתה מתעורר, אתה לא זוכר כלום. אבל אתה מרגיש. ועוד איך שאתה מרגיש. שבת בבוקר. מתעורר לערימת פנקייקס במיטה. לוקח את עצמי למקלחת. עושה כלים, לוקח ספר ויוצא לדרך. יוצא לחפש אותו חזרה.
130 על כביש החוף ומתחיל לרדת גשם. מרחוק אני יכול לראות איך השמש יוצאת. ממהר להגיע לשם, לאור. לא אכפת לי להרטב, אבל מפחד להחליק. מאט קצת ופונה לכיוון הים באיזור חדרה. עוצר להסתכל על הגלים. מנסה לעלות עם האופנוע על גבעה ומתחפר בחול. כשהאופנוע תקוע לחלוטין, אני מכבה את המנוע. עולה על הגבעה ומסתכל על הים. מזכיר לעצמי לנשום. המון אויר נכנס פנימה כשאתה זוכר לנשום. לאויר יש ריח של ים. אבל החופש לא שם.
בשבועות האחרונים היה לי את זה. היה לי חופש. חופש בראש. תחושה נהדרת של אושר מתוק. הכל היה צלול וברור וחזק. אחר כך איבדתי את זה. זה לא שקרה משהו אחד. משהו שאפשר לשים עליו את האצבע ולהאשים אותו. וזה חבל, כי אני אוהב להאשים דברים. אבל לא, קרו המון דברים קטנים, ובתוך כל הבלאגן, איבדתי אותו. עכשיו, לך תמצא אותו שוב.
ירדתי חזרה אל האופנוע, דחפתי, משכתי, התנעתי שוב, ואנחנו חזרה על כביש החוף. השמש יוצאת ואני שוב ב 130. אני מזכיר לעצמי לנשום, להרפות את הידים. כמו מנטרה. בלי בושה, בלי אשמה, בלי פחד. שוב ושוב. אבל מנטרות לא עובדות. אתה לא יכול להגיד לעצמך לא להרגיש אשם ולצפות שזה יעבוד. שינוי כזה, בא מעבודה קשה.
כשאני על האופנוע אני מדמיין את התאונה. לאט לאט או מהר מהר, זה לא משנה. אני יכול לראות אותה. לפעמים היא כואבת, לפעמים היא משחררת. מזכיר לעצמי שאני עושה משהו שאני אוהב. וזה עוזר. זה לקח שנה של עבודה קשה למצוא את חופש הזה. בואו לא נרמה פה על אף אחד. לא באמת חשבתי שהוא ימשיך מעצמו.
לפעמים אני מקנא בגברים נשלטים. מקנא שמישהו אחר משחרר אותם. מקנא כי נדמה לי שהפתרון הזה כל כך זמין. הושט היד וגע בו. מעניין אם החופש הזה נשאר איתם אחר כך. אם כשמשחררים להם את הידים, הם משפשפים את הישבן הכואב, מחייכים לעצמם, מודים באדיבות לגברת וספק צועדים, ספק צולעים חזרה הביתה, עם חיוך בלב. או שהם כפויי תודה, יורקים את ההשפלה שלהם בדרך החוצה.
אני עוקף עכשיו מכוניות. זה משהו שהתחיל לקרות רק בזמן האחרון. סוג של ביטחון כזה. מזיז את האופנוע מצד לצד, מעיף מבט לתוך הרכב המתרחק וממשיך קדימה. אם החופש לא כאן, אז אין סיבה להשאר. מאיץ, מהר יותר, מהר יותר לעבר החופש.
אבל החופש חמקמק. לא, הוא לא שם, על הגבעה. והוא גם לא כאן. בבלוג. אבל אני כבר יודע איך הוא מרגיש. ואני כבר יודע שאני יכול למצוא אותו. מתקרב הזמן שאני אצטרך להפרד מהבלוג הזה. להמשיך הלאה. אני מושך את הרגע. קשה להפרד אחרי כך כך הרבה זמן. אבל... החופש קורא לי.
