Born Slippy

היא שוברת את הכוס איתו...

היא עולה על המטוס איתו

היא חולקת את הטוסט איתו

היא כותבת את הפוסט איתו

אבל

בראש שלה

היא בוגדת איתי

האהבות הראשונות שלי מתוקות,

המתוקות האחרונות שלי משונות,

המתכתבות הכלוביות שלי משחקות,

הן מבינות שאצלי אהבה זה כבר פאסה,

בלי נרות

בלי כינורות

או לפחות אני מנסה

אני אמרתי לך בפעם העשירית מאמי,

אני לא יורד לך

זה לא כשר זה כמו...

איך אומרים אצלכם אה...

הזה

זה כמו לאכול קולומרי

לפי הסיפור שמופיע בספר בראשית. אלוהים החליט להשמיד את הערים סדום ועמורה בשל הפשע, והשחיתות המוסרית ששלטו בהן. הוא שלח מלאכים להזהיר את לוט ומשפחתו מפני האסון ציווו עליהם להימלט ולא להסתכל אחורה אל העיר. 

המשפחה יצאה בלילה, מיהרה להתרחק מהבית שלהם אל עתיד לא ברור. אבל אשת לוט, ברגע של חולשה פנתה לאחור למרות הציווי, אל המרחב ששלטה בה במשך כל חייה, אל אותו מרחב שנראה שהיא הייתה שייכת לו, שבו כל מרכיבי חייה היו מבוססים. ברגע הזה, היא קפאה במקום ונהפכה לפסל מלח. כל מה שידעה היה מאחוריה, אבל היא לא הצליחה לשחרר את הקשר לעבר, לא את העיר ולא את החיים המוכרים לה.

מבחינתי הסיפור הזה מציף את הפיתוי הגדול בלהסתכל אחורה בזמן שאני עומד מול שינוי גדול.

מול יציאה למקום חדש, והרצון להחזיק במה שהיה, להיזכר במה שאני מכיר ומרגיש בטוח בו.

הפיתוי הזה לא תמיד קשור רק לעבר עצמו, אלא גם לרגשות ולזיכרונות שנשארים איתי.

כמו אשת לוט אשר חששה ממה שיכול לקרות כשהיא תשחרר את מה שהיא הכירה, אני גם מוצא את עצמי בימים אלו מנסה להשתחרר מגבישי המלח שלאט לאט מתגבשים להם סביב רגלי.

הסיפור הזה מציב בעיני מראה אישית אבל גם חברתית, על מציאות שבה נרקמות אשליות של ביטחון יציב, גם כשההרס כבר בפתח.

הוא מזמין אותנו לשאול : 

מתי אני מתעקש להישאר במקום שברור שהוא פוגע, רק כי הוא המוכר לי?

איך אני יכול להימנע מהפיתוי להסתכל אחורה ולהיאחז במוסדות ובערכים שכלאו אותי בתוכם?

בכל אחת יש איזה מן סימפטום

שלא בולט באופן ממשי

וגם אני בתוך עצמי פתאום

מקשיב למסתרי קולות נפשי

לכל אחת יש איזה מין תחביב

שכן מוסתר באופן חרישי

וגם אני עם אנוכי רגיל

שואל את אשר חפצה נפשי 

Buttercup was raised on a small farm

 Her favorite pastimes were riding

 her horse and tormenting the farm

 boy that worked there.

His name was Westley,

but she never called him that.

Nothing gave Buttercup as much pleasure as ordering Westley around.

" As you wish " is all he ever said to her

את טעם נרכש,

את כמו בירה, כמו סיגריות, כמו קפה,

כמו החלק התחתון של שירה,

סתם צחקתי, זה לא יפה.

וכמו הנ"ל, את גם נכנסת אל הדם

ואין לך כוונות לצאת.

חשבתי שאולי נהיה קצת בלעדייך

אבל אני צריך, אבל אני רוצה...

את טעם נרכש,

את כמו סושי, דוסטוייבסקי, קייט בלאנשט,

כמו טקסנית שהולכת עם כושי,

סתם צחקתי, זה לא פוליטקלי קורקט.

וכמו הנ"ל...

את גם נכנסת אל הדם ואין לך כוונות לצאת.

חשבתי שאולי נהיה קצת בלעדייך אבל אני צריך, אבל אני רוצה...

את טעם נרכש,

את כמו סטאלין, כמו סינטרה, פלורנטין,

כמו אז שרציתי ולא הסכמת שננסה פעם אחת אנאלי,

לא צחקתי בובה, זה הדבר האמיתי...

וכמו אנאל,

את גם נכנסת אל הדם ואין לך כוונות לצאת.

חשבתי שאולי נהיה קצת בלעדייך אבל אני צריך, אבל אני רוצה...

מילים ולחן : אריק ברמן

תבואי ריקה

נקיה ממחשבה

תבואי חזקה

מוכנה לענישה

תבואי מרחפת

רק תבואי מתלטפת

הצד שלך קשה יותר,

יותר קשה שלא צודק

מחשבות שלא מרפות אותך,

ההרפיה לא חשובה איתך

את רוצה להספיק, לרוץ

כמאזניים בלתי מאוזנות,

לא חשוב ההשלכות

כשלך קל - לי כבד,

כשעמוס לך - לי מאוס...

ללא היסוס,

תתרפקי,

ללא מיסמוס

שכבנו במיטה אני ואת בחושך,

צעירים וחמים...

זמר לבן עם קול שחור שר רק לנו; מילות קסם מופלאות , לא אהבתי אותך ושנאתי את זה ,

אז סיפרתי לך הכל - כן - סיפרתי לך הכול , נישקתי אותך , חיבקתי אותך והגיטרות דפקו איתך

ואת רוצה לברוח,

לא אין לך כבר כוח ,

פשוט לקום וללכת ,

לעולם לא לחזור,

יש לך סקס במוח,

לא נותן לך מנוח לאהוב אותו שוב - לאהוב אותו שוב....

אז הדלקתי נר בשיר השקט ונרגעתי קצת בשיר השקט, הרשיתי לך לחבק אותי, פתחתי חלון ונכנסה קצת רוח חיבקתי אותך והתופים דפקו איתך

(דר. קספר)