לפי הסיפור שמופיע בספר בראשית. אלוהים החליט להשמיד את הערים סדום ועמורה בשל הפשע, והשחיתות המוסרית ששלטו בהן. הוא שלח מלאכים להזהיר את לוט ומשפחתו מפני האסון ציווו עליהם להימלט ולא להסתכל אחורה אל העיר.
המשפחה יצאה בלילה, מיהרה להתרחק מהבית שלהם אל עתיד לא ברור. אבל אשת לוט, ברגע של חולשה פנתה לאחור למרות הציווי, אל המרחב ששלטה בה במשך כל חייה, אל אותו מרחב שנראה שהיא הייתה שייכת לו, שבו כל מרכיבי חייה היו מבוססים. ברגע הזה, היא קפאה במקום ונהפכה לפסל מלח. כל מה שידעה היה מאחוריה, אבל היא לא הצליחה לשחרר את הקשר לעבר, לא את העיר ולא את החיים המוכרים לה.
מבחינתי הסיפור הזה מציף את הפיתוי הגדול בלהסתכל אחורה בזמן שאני עומד מול שינוי גדול.
מול יציאה למקום חדש, והרצון להחזיק במה שהיה, להיזכר במה שאני מכיר ומרגיש בטוח בו.
הפיתוי הזה לא תמיד קשור רק לעבר עצמו, אלא גם לרגשות ולזיכרונות שנשארים איתי.
כמו אשת לוט אשר חששה ממה שיכול לקרות כשהיא תשחרר את מה שהיא הכירה, אני גם מוצא את עצמי בימים אלו מנסה להשתחרר מגבישי המלח שלאט לאט מתגבשים להם סביב רגלי.
הסיפור הזה מציב בעיני מראה אישית אבל גם חברתית, על מציאות שבה נרקמות אשליות של ביטחון יציב, גם כשההרס כבר בפתח.
הוא מזמין אותנו לשאול :
מתי אני מתעקש להישאר במקום שברור שהוא פוגע, רק כי הוא המוכר לי?
איך אני יכול להימנע מהפיתוי להסתכל אחורה ולהיאחז במוסדות ובערכים שכלאו אותי בתוכם?