החיים יפים

השבוע זה יום פטירתה של סבתי.
אישה מופלאה שזכתה ל97 שנות עשיה וצלילות אינסופית.

כמה זכרונות שיש לי מאותה תקופה.תקופת ילדותי.
אני נזכר בחיוך ענק על בית סבתא.
הייתי הנכד המועדף עליה.למרות שהיא מעולם לא התודתה על כך זה היה ברור לשנינו.
ביחס.בפינוק האינסופי.בהתענינות.
היה בינינו קשר טלפתי.הספיק לי מבט אחד ממנה והבנתי אותה.וכך גם היא אותי.
אישה חכמה.אצילית.נבונה.קשה למצוא היום נשים כאלו.
ביתה היה מעין מפלט עבורי.כשהייתי מצוברח כשרבתי עם הוריי ידעתי שזה המקום ללכת אליו.
היא תמיד היתה מקשיבה לי.מעודדת.מיעצת את העצות החכמות שלה.
אף פעם לא שפטה או ביקרה אותי.
ותמיד היה את האירוח מחמם הלב הזה.עם האוכל המדהים שהיתה מכינה על פתליה.
תמיד דאגה שאוכל.
אנשים היו עולים אליה לרגל.לשמוע את עצותיה.את סיפוריה מחו"ל.
עד היום אני זוכר את הסיפורים שהיתה מספרת לי.כל סיפור כזה ארך כמעט חצי שעה.
וכילד הייתי מהופנט.
עם כל השמרנות שבה והשמרנות שבה חונכתי היא העזה לדבר איתי על מין.
אלוהים כמה שהייתי נבוך בהתחלה.
ממנה זה נשמע הכי טבעי שבעולם.
רק לה סיפרתי על אהובתי מהשכונה.אותה ילדה יפהפיה שכולם חשקו בה ואני הוא זה שזכה בה.
היא כל כך פירגנה.ויעצה.
בזכותה למדתי לא מעט על נפש האישה.מה נשים רוצות.איך להתנהג עם בחורה.
ברבות הימים היא חלתה.משהוא בשמחת החיים שלה מעט דעך.
הרגשתי שהיא כבר לא מתיחסת אליי כתמול שלשום.
משהוא בחיוניות שבה נפגם.
ולמרות הכל כשבאתי היא התענינה.קרנה מאושר כשראתה אותי.
מוזר....
אהבתה אליי היתה לעיתים מתוקה יותר מאהבת הוריי.

לא עבר זמן רב וקיבלתי את ההודעה המרה על פטירתה.
אבי אמר לי שהיא ידעה בדיוק מתי היא הולכת למות.
הצטערתי שלא היתה לי הזכות להיות לצידה באותן דקות האחרונות.
ולמרות כל הצער אני מתמלא בחום וחיוך כשאני נזכר בה.
בך....סבתי!