גדלנו יחד באותה השכונה.היא היתה הילדה הכי יפה שכולם חיזרו אחריה.
בית פשוט וסטנדרטי,משפחה מרובת ילדים.ולמען הדיוק משפחה עניה.
מעולם לא היינו ממש ממש חברי נפש אבל היינו קרובים ודרכינו בחיים הצטלבו לא מעט פעמים.
בתנועת הנוער,בלימודים,בצבא.
בחורה פשוטה מבית טוב.טיפוס די סטנדרטי שאלוהים זיכה במתנה אחת מיוחדת.
היופי שלה.
היופי שלה היה שם דבר.היו לה מחזרים לבלי סוף.והיא היתה מודעת לזה ודי נהנתה מכל הטררם שסביבה.
לי היא לא ממש עשתה את זה מעבר למשיכה הפיזית.והיא ידעה את זה ולכן הרשתה לעצמה להיפתח אליי ולספר לי על עצמה דברים מאוד אינטימיים.
היא חשה מוגנת איתי.היא ידעה שאני לא מעוניין בה.
לא היו לי איתה שיחות אינטלקטואליות יוצאות דופן.אבל אהבתי את הפשטות שהיתה בה.
את התמימות.נהניתי לשמוע על החלומות שלה לצאת ממעגל העוני.למצוא בעל עשיר שאיתו היא תחווה מציאות חיים קצת אחרת.
היא מאוד אהבה לשוחח איתי.לשתף.להקשיב לעצותיי.
היא הדגישה את זה יותר מפעם אחת.
ככל שהתבגרנו הפערים בינינו הלכו והתעצמו.
כל אחד כבר חי את החיים שלו.בנה לעצמו דינמיקת חיים משלו.
בצבא ובזמן החופשות היינו נפגשים מדי פעם.
מדסקסים.על החיים.על חלומות.שאיפות.
לימים שמעתי שהיא התחתנה עם איזה מיליונר.כבד אמיתי.
הרמתי טלפון.קצת התגעגעתי.קצת הסתקרנתי.
קבענו להיפגש בבית קפה.בכיכר המדינה.אלא איפה?
מולי הופיעה אישה שראו עליה שהכסף נוטף ממנה.
מרצדס עם גג נפתח.תיק מקורי של לואי ויטון.החיים היפים.
התחבקנו.התרגשנו.
היא התחילה לספר לי על חיי הנישואין המשעממים.על בעל שנמצא לרוב בחו"ל.
על חלום שהתגשם לה.הכסף הכוונה.
היא לא עובדת.שגרת יום של בתי קפה,חדר כושר,חוגים,מסעדות.החיים הטובים.
שמתי לב שמשהוא אצלה לא כתמול שלשום.היה איזה עצב בעיניה.
ואז זה יצא.
אני צריכה לספר לך משהוא.
אתה מקשיב?
הקשבתי בדריכות.
יש לי את המחלה.
הייתי בשוק.לא ידעתי מה להגיד.
מה?מתי?איך?למה?
יש לי סרטן השד.
כל כך כאב לי לשמוע.לא ממש ידעתי מה להגיד.
וכך הסתיימה לה הפגישה.קבענו שנשמור על קשר.
אמרתי לה שתתקשר בכל הזדמנות.
וכך באמת היה.
כעבור חצי שנה קבענו להיפגש שוב.
אותו מקום.אותו בית קפה.
אני רואה מולי אישה שבורה.חסרת שימחת חיים.
היא סיפרה לי שהתגרשה.שמהרגע שעברה כריתת שד הנישואין שלה התפרקו.
זה נגמר בהמון כסאח ושינאה.
הוא לקח את עורכי הדין הכי טובים בתחום ופשוט זרק אותה.
חסרת כל.
לא נשאר זכר לכל העושר שהיה.
היא אמרה לי משהוא שעד היום מהדהד לי בראש.
אני שמחה שאלוהים נתן לי את הסרטן.
בזכותו למדתי מה באמת חשוב בחיים!
לפני 14 שנים. 2 במאי 2010 בשעה 19:57