קו חיים מקביל

ביום שישי כבר לא התאפקנו והתפשטנו בעמידה במטבח, ואחר כך עברנו לספה. היה מאוד סוער. כל התריסים היו פתוחים, ולמרות שזה לא באמת מאפשר לראות משהו זה כל הזמן נמצא במודעות, כמו האור.

פעם לא היה אכפת לי לחשוף את הגוף. היה לי יותר נוח בלי הבגדים שמציקים על העור ורק מגבירים תחושות של אי נוחות חברתית. זה לא שהתפשטתי באירועים חברתיים כי ידעתי את הגבולות, אבל לא היה אכפת לי מהעירום.

מאז שאני נשואה זה אחרת. חשוב לי לא להחשף אבל אני עדיין מרגישה את הצורך. זה שני צרכים שמתנגשים ולפעמים זה קשה להתמודד.

שוב בא לי לצייר מפלצות עם הדם של המחזור באצבעות.

אתמול חברה התחילה להתלונן לי על זה שבעלה לא משתף אותה במה שהוא מרגיש ולא מדבר על רגשות. לא הבנתי למה היא אומרת לי את זה, כי הרי אני לא יכולה לשנות את זה. מה אני אלך אליו ואגיד לו שזה מפריע לה ושיתחיל לדבר על רגשות איתה?

אני יכולה לקרוא פה על חיים של אחרים או אפילו תלונות כאלו, אבל כשמישהי באה ואומרת לי דבר כזה בשיחה אישית ולא באיזה בלוג או ספר, זה מוזר.

למרות שלשמוע או לחשוב על סקס של אחרים זה תמיד מסקרן. 

בכל מקרה חשבתי על זה והבנתי שגם אני לא מדברת על דברים שאני מרגישה, כי אצלי בגלל שאני לא ממש יודעת לנסח את זה או להבין את זה אפילו. והבנתי כמה זה טוב שמצאתי בן זוג שיודע לשבת איתי ולהסביר לי מה אני בעצם מרגישה. זה נשמע לא טוב אולי אבל אני צריכה את זה וזה לא שהוא אומר לי מה להרגיש אלא מסביר לי מה קורה, ויש לו יכולת להבין לעומק מה גורם לי לעשות דברים. זה גם הציל אותי פעם.

שבת בבוקר, נסעו לטייל ואני לבד בבית.

תמיד בזמנים כאלה אני חושבת הנה הזדמנות להתפרע, לשתות, לאונן על הריצפה בסטיות - ובסוף יושבת בסלון לקפל כביסה.

ואז אני נזכרת בפעם ההיא לפני המון שנים שישבתי אצל מישהי מבוגרת ממני בהרבה ובלי שזה תוכנן ככה מצאתי את עצמי מקפלת לה את הכביסה כשהיא שותה תה מסתכלת עלי ומחייכת.

אצלנו אין במיטה צד שלי וצד שלו. אין צדדים קבועים. לפעמים מחליפים אחרי כמה חודשים, ולפעמים כל כמה ימים.

זה בסך הכל להעביר כריות, מטען וספר.

לפעמים אני בכלל ישנה בסלון או על הריצפה.

ואני שמחה שיש לי מישהו שמבין את זה ולא נעלב ולא שואל שאלות, אלא פשוט מבין.

ניסיתי לצייר עם הדם של המחזור על החרסינות כשנכנסתי להתקלח. זה לא ממש עבד.

לפעמים אני מסתכלת על העולם סתם ככה כשאני הולכת בחוץ ואני מדמיינת מישהי שמחדירה לי דברים ענקיים.

אני לא מתכוונת לאביזרי מין גדולים. אני מתכוונת לדברים ממש ענקיים באבסורד.

בלון גז בישול. עמוד נמוך כזה של אין חניה על המדרכה, בניין של שלוש קומות.

וזה מבלבל אותי וככה אני נרגעת.

למרות שבבית יודעים לתת לי את הזמן בשקט שהמוח שלי צריך לפעמים, עדיין לא תמיד זה עובד ואז אני מוצאת את עצמי הולכת לשבת בשירותים רק כדי להיות לבד.

ושם יש לי מחשבות ולפעמים אני קוראת דברים, ולפעמים מעבירה את היד על הכוס והחיבור של הירכיים, שם תמיד חם וקצת מזיע, ומריחה וזה עוד יותר מעורר מחשבות ואז אני מתחילה שוב להיסחף לפנטזיות של זיעה וריחות שלי ושל מישהי גדולה ממני.

לפעמים אני גם עושה את זה בשירותים של משרד מפואר שאני מבקרת בו בעבודה. יכולה להישאר שם המון זמן ולהקשיב לתאים סביבי ולהריח ולדמיין.

והרגע הכי מוזר זה אם מישהו או מישהי מהמשרד יפגשו אותי יוצאת מהשירותים בדרך למעלית אחרי שכאילו נפרדתי מהם ואמרתי שאני הולכת כבר לפני שעה.

גם ככה קשה לי עם דברים שמשתנים בלי לדעת מראש. ואז תמיד עד שאני מתכננת מראש ומפנה בוקר שלם של להסתגר בבית ולהתפרק באוננות של שעות רצוף, הכל משתבש וכל הדברים הבלתי צפויים נופלים על הראש שלי.

אני הרבה זמן לא מצליחה לגעת באחרים, כולל בעלי. רק מגע קצר שחייבים אבל לא עם משמעות, למרות שיש רגש.

גם בעצמי אני נוגעת רק קצת, בורחת מזה מהר.

וכל הליכה ברחוב אני מרגישה שכולם מסתכלים ויודעים את זה, ועוד מעט בכוונה מתנפלים ומתקרבים כדי לגעת. אני יודעת שהפרשנות של המבט שלהם היא רק אצלי בראש, אבל המבטים אמיתיים ובמבנה המוח שלי זה יכול להספיק.

הבריחה היחידה שלי בתקופה הזאת היא מחשבות ופנטזיות יותר ויותר סוטות וחריגות.