קו חיים מקביל

אני על הברכיים עכשיו עוצמת עיניים ומדמיינת שמסתכלים עלי, ואני רק שומעת את הקולות.

אני על הברכיים עכשיו אחרי שמילאתי את המכונה בכביסה, והסתכלתי על כל זוג תחתונים מכל השבוע שאני שמה בתוכה, כל אחד עם זיכרון. 

אני רוצה שהיא תגיד לי מה לעשות, בכל רגע, בכל דבר, לבד, איתו.

ואז שתצחק עלי על זה בדיוק.

אירחנו מאוד יפה אתמול בערב. היה רגוע וכיף, טעים ונעים.

ובאמצע ברחתי לשתי דקות.

בלילה שכבנו, הרגשתי אותו זז בתוכי עוד דקות אחר כך.

וברחתי וישבתי בסלון.

לפעמים זה לא ממה בורחים אלא לאן בורחים, ומאיזו סיבה. 

ניקיתי את כל הבית, הכל מסודר ויפה ורגוע, ואני מזיעה.

רוצה ללכת למקלחת. 

לא, היא אומרת. תישארי ככה, תעמדי.

ועכשיו לכי תשכבי איתו.

לפעמים אני עדיין מחפשת את הריח שלה בתחתונים שלי. 

נסעתי הערב בדרום תל אביב עם המשפחה, אותו כביש שפעם הלכתי בו אחרי מסיבה במועדון שהיה שם, ולא היה בו אוויר אבל היה הרבה ריח, ולא היה בו שקט אבל היה הרבה מתח.

כמה שנים עברו, איזה הבדל בין ההליכה ההיא לנסיעה היום.

אולי זה בכלל לא אותו כביש, רק נראה דומה.

בשעה המדוייקת אני נכנסת, מוצאת את הפתק שלך עם משפט אחד, הוראה פשוטה. אף אחד לא ישים לב, אבל זה נראה כאילו כולם מחייכים את החיוך שיודע.

הריח לא עוזב גם אחרי שהוא כבר לא שם.

התקלחתי, ישנתי, קמתי, הכנתי קפה.

ואני עדיין על הברכיים.