קו חיים מקביל

אז יצא אחר צהריים פנוי ולקחתי את הקטנה קצת לים. תמיד במצבים כאלה נראה לי שמסתכלים עלי כל הזמן אם אני בסדר.

מישהי סבתא כזאת אמרה לי איזו חמודה (על הילדה) ואחר כך שלא ניכנס למים כי יש מדוזות, למרות שהיו הרבה אנשים במים. ואז היא אמרה שזה טוב לילדים לשחק עם חול, אבל שהחול מלוכלך ושלא תכניס לפה. כל מיני עצות של סבתא. לא הבנתי למה היא מדברת דווקא אלי מכולם שם.

אבל מה שהכי מעצבן זה שאהי יודעת שלפעמים דברים כאלה יכולים להיתקע לי בזיכרון שנים. אני זוכרת הערות כאלו מהגינה עוד כשהייתי ישר אחרי הלידה.

כל הזמן קשה לי עם אנשים, אבל יוצא שכל כמה חודשים אני עושה טעות ממש פטאלית, אומרת משהו לא טוב או לא מבינה מה ירגישו בגלל זה. והכי כואב כשזה עם משפחה

אני מעצבת אירוע, ומנהל האירוע כל הזמן במקום רק להגיד ישר מה צריך מתחיל לספר לי על כל דבר את כל הסיפור מסביב, ולמה היום ולא מחר כי הבן של מישהי היה חולה והחליפו את היום הקבוע של מישהו אחר ובשנה שעברה היה ככה ובשנה הבאה רוצים אחרת, ואיך הוא מרגיש על כל דבר, וממה הוא חושש, ובמה הוא גאה, וממש אין לי כוח לזה. בעבודה אני צריכה שיגידו לי את התכלס ולא מעניין אותי רגשות וסיפורים.

אבל אני יודעת שאנשים בלי שאני יכולה להרגיש את זה לפעמים נפגעים אם אני ישירה ותכליתית מדי, אז אני משתדלת להקשיב בסבלנות. אבל אין לי סבלנות.

עברתי היום במקרה עם הבאבל ברחוב ליד הבית שגדלתי בו. הרחוב היה חסום עם משטרה, ולא הספקתי לראות מה בדיוק קורה שם כי הבאבל המשיך לנסוע.

אני לא אוהבת להישאר ככה בלי לדעת את הסיבה לדברים. אני צריכה להבין למה כל דבר קורה, למה מישהו מתנהג כמו שהוא מתנהג, או למה מישהי דורשת את מה שהיא דורשת.

אם זה מגיע ל"ככה אני רוצה" זה סימן שהם בעצמם לא יודעים וסתם מנסים לכסות על זה. אבל זה הכיסוי הכי חושף שיש. ישר רואים.

אתמול ישבתי לעבוד בערב בזמן שבעלי ישב לראות את המשחק. יש לי המון עבודה אבל קצת רציתי שהוא לא יכבד את זה ויבוא לגעת בי. בסוף כשהלכתי לסלון ראיתי אותו ישן מול הטלויזיה. גם הוא עובד קשה בתקופה הזאת ועם הרבה מתחים.

יש כאן הרבה מלכות ונסיכות, אבל ממש מעט דומיות וטופיות.

אני רוצה שוב לעשות הליכות, אבל אני רוצה לקום ממש מוקדם ללכת. פעם הייתי יכולה לקום ככה בחמש בבוקר.

במשך היום ממש חם כבר, אבל בבוקר מוקדם, וגם בערב, אני מרגישה את כל הגוף קורס מעייפות ואני לא מסוגלת לזוז.

יש שיר של קורין אלאל שמדבר על זה שהיא רחוקה ממישהו אבל שניהם מסתכלים על הירח, ובגלל שהם יודעים שזה אותו ירח הם כאילו מרגישים קשר.

אז החלטתי לראות בבית את המשחק שיש עכשיו בין צרפת לפורטוגל כי בעלי עם חברים רואה את זה באיזה פאב. אז הוא לא פה אבל אנחנו רואים את אותו משחק.

קשה לדבר איתי וקשה לשמור על קשר איתי. אולי זאת הסיבה שאני מחפשת פה לפעמים שיחות לא אפשריות. אבל מבחינתי להתחתן וליצור משפחה ולשמור על זה, זה הישג גדול שקשה לתאר למי שלא מבין. בגלל זה אני גם סבלנית וסובלנית, לא מוותרת על זה, ויודעת שלפעמים נוצר מרחק או נוצרת שתיקה של מילים או של מגע. זה אולי נשמע לא טבעי לאחרים, אבל במונחים שלי זה כן טבעי. אני חיה מספיק זמן כדי לדעת את זה על עצמי.

אני רוצה את המגע שלו, והוא בתקופה כזאת שהוא לא נוגע. יושב בסלון לפעמים עם ספר, לפעמים כדורגל, מגיע למיטה כשאני כבר ישנה, או הרבה פעמים רק עושה את עצמי ישנה. והוא הולך לישון ואני רוצה מגע איתו וזה לא הולך.

אין לזה תחליף, רק לחכות.

לא יודעת כמה קוראות פה בכלל, אבל כמה מכירות או משתמשות בתחתוני מחזור?

מישהי סיפרה לי על זה ובגלל שזה נשמע לי כל כך מוזר אני חושבת לנסות בשביל האתגר, לראות איך אני ארגיש ואתנהל עם זה.