מסמנת טריטוריה או/ו: משתינה עליכם בקשת

מנורת שולחן מאירה על פניה כשהיא עטופה בשכמיית פליז כתומה ומהרהרת.
רואים ממרחקים את עיגולי המחשבות שלה.
כ"כ קר, היא חושבת לעצמה, זה חודר לעצמות ומקפיא כל תנועה אפשרית.
וגשם? אין.

הבצורת האישית שלה מעסיקה אותה יותר, גם היא מחכה לטיפות הגשם הפרטיות שלה, שיצרו שלוליות הכוונה.
שתוכל לנעול את המגפיים הורודות הבוהקות שלה ולקפץ בחוזק עם חיוך מאוזן לאוזן אל תוך השלוליות, להתיז מי גשם לכל כיוון, בעיקר על עצמה.
לפתוח זרועות לרווחה ולקבל את מטר האפשרויות אליה, לחבק אותם חזק בכדי שלא יתאדו.
אבל היא מיד שומטת אותם מבין זרועותיה, מחשש שחום גופה יהפוך את מצב הצבירה שלהם לכדי אדים שיעלמו באוויר כלא היו.
האפשרויות נתזות אל המדרכה ומתנפצות לכדי רסיסים זעירים של פתיתי שלג, העולם נעצר מלכת ורק היא נעה באיטיות מאכלת, נעלמת אל אופק הכפור מבעד לערפילים.

מסתכלת לאחור ורואה את ה"לא כלום". השלוליות אינן, המגפיים הורודות מרופטות ומלאות כתמי בוץ, החיוך הפך לקו ישר שמעטר פנים עגולות וצחורות.
חשק לקפץ כבר אין.
מנורת השולחן כבר לא מאירה.
מתקפלת לתוך המיטה, מתכסה בפוך שכבר מזמן לא מפעיל את קסמיו וטועמת את מרירות הכריות - טעם החיים.