Alias

אני לא חושבת שאי פעם הייתי כה רחוקה מהבדסמ. וגם עכשיו, הסיבה היחידה שאני כאן היא בגלל שגיליתי שאחותי עושה חייל מחודש בתחום וכאן היא פורסת את מעליליה. אבל אני חייבת להודות: בשמונת החודשים האחרונים אני עושה אהבה בצורה המסיונרית, ואך ורק אהבה בצורה המסיונרית. כזאת שמסתכלים בעיניים האחד של השנייה ומתחבקים ממש חזק כדי להעלם אל בין תאוות הבשרים. כזאת שצוללת אל תוך נבכי נשמתך כי בכח היא מולך, בוחנת ודורשת ואין לאן לברוח, אין היכן להסתתר כי היא כל כך נוכחת ומשתלטת על יקומך בצורה הכי חצופה, ישרה, ומכילה שאפשר. ואפילו תנוחתי החביבה משכבר הימים, אחוריי הדשנים מתעוללים בדוגי סטייל, כבר לא עושה לי את זה, כי אני רק מנסה להביט בפניו ומעקמת את הצוואר. רק שאולי הוא בא אלי מאחור, נצמד אלי בכל איתנו וחונק אותי עם זרועותיו הבלונדיניות, החזקות. ואני כמו חיה מיוחמת נושכת את זרועו, מבליעה אנקות של יחום. ואנחנו רק מתנשקים ולוחשים אחד אל השניה מילות של אהבה. אין גסויות. אין "תמצצי לי כלבה". נפשי רק ביקשה לרדת לו בנחת ולבלוע את כולו והוא מתעקש לעשות לי את אותו הדבר באותו הזמן, מתאווה לעלס את שפתיו עם שפתיי ואנחנו נחנקים מפיות מלאות מיצי גוף. פשוט הכל ביחד, לתת, לתת, לתת. וזו האהבה הכי יפה שיצרתי מימי, שמונה חודשים שהיא בדיוק אותו הדבר, חוזרת על משנתה, ואני משתוקקת לה כמו שהיא, כאילו מעולם לא טעמתיה, ואין לי רצון לטעום אחרת מלבדה. וכל פעם, היא הפעם הראשונה, שאני עושה אהבה.

Am I that busy?

Perhaps I'm not that into it anymore.

Maybe I'm so engulfed in my life that shit just happens... Visits at underground clubs. Fetish costume balls. WonderWoman commanding glory in nothing but body paint amongst thousands of fantasy seekers. Spontaneous sessions with my Goddess's slave Boi tied up to the cross and I'm cropping his ass like a mad Queen. Even the good-ol' purple strap-on has found a new, loving home. An asset. What can I say - indulgence at its best.

I know I've been silent. But it's the quiet ones you always have to watch for

If it's still you who are reading... love you guys

S.

מכורח נסיבות שונות בשנתיים האחרונות, נדיר שאני מבלה באתר. אחת לתקופה אני קופצת לראות מה חדש, בעיקר להתעדכן בבלוגים של אהובי.
אני כבר לא מזהה לפחות 70% מהניקים.
עברו מעל חמש שנים מאז שהכלוב הפך אתר בית עבורי. ובמבט לאחור מרתק לראות את השינויים שאנשים עוברים במהלך תקופה מסויימת במסע חייהם. חלק מצאו אהבה - או כמה אהבות, חלק נישאו, חלק התגרשו, חלק הרחיבו את התא המשפחתי עם צאצאים, חלק עשה את כל הדברים גם יחד, וחלק נשאר - כביכול - באותו הסטטוס.
ואני מביטה בניקים החדשים/ישנים ותוהה... אם היה לי הצורך/עניין והייתי מעורה יותר באתר - מי מכל אלו היו יכולים להיות בני זוגי הפוטנציאלים? במי הייתי בוחרת?

נדמה לי שכמעט שנתיים אני עובדת על למחוק את הבלוג. בשעה טובה.
בכל פעם מחדש אני נסחפת תוך כדי קריאה אל פרקים קודמים, חוויות נושנות, נזכרת בכל הדמויות שאיישו תקופות יפות יותר ופחות.
האמת? מוזר לי לכתוב פה שוב. ועוד יותר מוזר להקליד בעברית. על כתב יד אין מה לדבר... אבל נדמה שיש חזרה לשורשים, כמו כל טרנד נעליים מנומרות שכביכול ממציא את עצמו אבל כבר היה לפני עשור, העונות מתחלפות זה רק הגלגל שמתמחזר, ממשיך להסתובב סביב צירו. פעם למעלה ופעם למטה, פעם היינו פה, אחר כך נרגענו, ואז הבנו שמוטב שנחזור, ויפה שעה אחת קודם. אפשר לעקור את האדם מהכלוב, אך לא ניתן לעקור את הכלוב מהאדם (או הכלב, הסוס ויתר גן החיות).

אחיותי בניכר עורכות איחוד משפחות/מכשפות ולי לא נותר אלא להיות שם ברוחי ולסמוך עליהן שאת כל החוויות השוות הן יעבירו אלי באם ירצו או שלא. כן, אני מדברת אלייך, אלייך, ואלייך גם.

ולמה עוד אני פה? לא בטוחה שאני עדיין מוכנה לשתף עם כל העולם. אבל קורים דברים יפים, העטרה חוזרת ליושנה, והכלבה כנראה חוזרת למלונה.

שמי שירז, ואני חולה במחלת הסטייה העמוקה מהנורמטיב בכל הקשור למין.
הפי הפי ג'וי ג'וי 😄