אני לא חושבת שאי פעם הייתי כה רחוקה מהבדסמ. וגם עכשיו, הסיבה היחידה שאני כאן היא בגלל שגיליתי שאחותי עושה חייל מחודש בתחום וכאן היא פורסת את מעליליה. אבל אני חייבת להודות: בשמונת החודשים האחרונים אני עושה אהבה בצורה המסיונרית, ואך ורק אהבה בצורה המסיונרית. כזאת שמסתכלים בעיניים האחד של השנייה ומתחבקים ממש חזק כדי להעלם אל בין תאוות הבשרים. כזאת שצוללת אל תוך נבכי נשמתך כי בכח היא מולך, בוחנת ודורשת ואין לאן לברוח, אין היכן להסתתר כי היא כל כך נוכחת ומשתלטת על יקומך בצורה הכי חצופה, ישרה, ומכילה שאפשר. ואפילו תנוחתי החביבה משכבר הימים, אחוריי הדשנים מתעוללים בדוגי סטייל, כבר לא עושה לי את זה, כי אני רק מנסה להביט בפניו ומעקמת את הצוואר. רק שאולי הוא בא אלי מאחור, נצמד אלי בכל איתנו וחונק אותי עם זרועותיו הבלונדיניות, החזקות. ואני כמו חיה מיוחמת נושכת את זרועו, מבליעה אנקות של יחום. ואנחנו רק מתנשקים ולוחשים אחד אל השניה מילות של אהבה. אין גסויות. אין "תמצצי לי כלבה". נפשי רק ביקשה לרדת לו בנחת ולבלוע את כולו והוא מתעקש לעשות לי את אותו הדבר באותו הזמן, מתאווה לעלס את שפתיו עם שפתיי ואנחנו נחנקים מפיות מלאות מיצי גוף. פשוט הכל ביחד, לתת, לתת, לתת. וזו האהבה הכי יפה שיצרתי מימי, שמונה חודשים שהיא בדיוק אותו הדבר, חוזרת על משנתה, ואני משתוקקת לה כמו שהיא, כאילו מעולם לא טעמתיה, ואין לי רצון לטעום אחרת מלבדה. וכל פעם, היא הפעם הראשונה, שאני עושה אהבה.
לפני 10 שנים. 3 באוקטובר 2013 בשעה 21:45
