נדמה לי שכמעט שנתיים אני עובדת על למחוק את הבלוג. בשעה טובה.
בכל פעם מחדש אני נסחפת תוך כדי קריאה אל פרקים קודמים, חוויות נושנות, נזכרת בכל הדמויות שאיישו תקופות יפות יותר ופחות.
האמת? מוזר לי לכתוב פה שוב. ועוד יותר מוזר להקליד בעברית. על כתב יד אין מה לדבר... אבל נדמה שיש חזרה לשורשים, כמו כל טרנד נעליים מנומרות שכביכול ממציא את עצמו אבל כבר היה לפני עשור, העונות מתחלפות זה רק הגלגל שמתמחזר, ממשיך להסתובב סביב צירו. פעם למעלה ופעם למטה, פעם היינו פה, אחר כך נרגענו, ואז הבנו שמוטב שנחזור, ויפה שעה אחת קודם. אפשר לעקור את האדם מהכלוב, אך לא ניתן לעקור את הכלוב מהאדם (או הכלב, הסוס ויתר גן החיות).
אחיותי בניכר עורכות איחוד משפחות/מכשפות ולי לא נותר אלא להיות שם ברוחי ולסמוך עליהן שאת כל החוויות השוות הן יעבירו אלי באם ירצו או שלא. כן, אני מדברת אלייך, אלייך, ואלייך גם.
ולמה עוד אני פה? לא בטוחה שאני עדיין מוכנה לשתף עם כל העולם. אבל קורים דברים יפים, העטרה חוזרת ליושנה, והכלבה כנראה חוזרת למלונה.
שמי שירז, ואני חולה במחלת הסטייה העמוקה מהנורמטיב בכל הקשור למין.
הפי הפי ג'וי ג'וי 😄
לפני 12 שנים. 1 בדצמבר 2011 בשעה 9:12
