הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

בדרך כלל אני רושמת פוסטים אחרי שהגעתי לתובנה מסויימת.
הפעם, דווקא בגלל שכבר כמה ימים אני מנסה לברר משהו עם עצמי ועדיין לא לגמרי הצלחתי, החלטתי להעלות אליכם את השאלה לדיון.

מה ההבדל בין גבול לקושי??

האם אנחנו יכולים לזהות מראש מהו גבול שלנו ומהו קושי?? ועכשיו אני אסביר.

לי יש בעיה עם גבולות.
האגו שלי לא נותן לי להגיד על משהו "זה גבול שלי". כי מבחינתי זה אומר שזה משהו, שאני לא מוכנה לעשות, וזה מעבר לכוחותי להתמודד איתו.

פיסית כמעט ואין לי גבולות. כמובן שצריך לעשות דברים בהדרגה, אבל כמעט ואין דברים שאני אגיד "זה לעולם אני לא אעשה, ולא משנה מי יהיה מולי".. כמעט ואין משהו כזה!! עד כדי כך..

לאחרונה עברתי שעורים רבים בנושא פחד. אני מפחדת מהרבה דברים. אבל אני מתמודדת איתם.
עשיתי הרבה דברים בחיים שאנשים פתחו פיות. אנשים התפעלו לטובה. כי אני נלחמת בפחדים שלי. אחד אחד.

זה נכון שאני עדיין מפחדת מאנשים. מפחדת פחד מוות מקשרים, כי אני מתאהבת עד הסוף. מאבדת את עצמי מאה אחוז שם.. אני יודעת, ובגלל זה זה גם נורא כואב לי אחר כך.
אבל הרבה אנשים דברו איתי ושכנעו אותי שזה טעם החיים, ושאם אני אסתגר בחומות הלבד שלי יהיה לי אולי בטוח, אבל לא מעניין. וזה נכון. אני יודעת..
אז סופית החלטתי שזהו... שאני אפסיק לברוח מאנשים שאני רוצה רק בגלל הפחד מלהתאהב חזק.

אבל... ישבתי עם עצמי המון וחשבתי, והגעתי למסקנה שפוליגמיה זה גבול שלי.
אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה...
בניגוד לכל היגיון (שלי- כי אין סיבה), זה גורם לי לכאב עצום בנשמה, להרגשה נוראית של חוסר אונים, להמון כעס, לגועל. כל מיני תחושות מאוד מעצבנות.

ישבתי וחשבתי אם אני בורחת כאן, שאולי אני משכנעת את עצמי שלא כדאי בגלל הפחד להתאהב,
אבל אחרי ימים של מחשבה הגעתי למסקנה שלא.

זה פשוט גבול שלי
משהו שלא משנה עם מי זה יהיה אני עדיין לא אהיה מסוגלת להתמודד.
קשה לי להודות בזה אפילו, כי זה קצת נרקסיסטי או אגואיסטי אבל זה ככה.

מותר לי, לא??
שיהיה לי גבול אחד....

ושוב אני אשאל.. איך אתם מבחינים בין גבולות שלכם לקשיים??
או שאתם קודם כל מציבים משהו כגבול ואומרים כשנגיע להר נעבור אותו?? (ואצלי זה בדיוק הפוך..)