היום גיליתי על עצמי דבר נורא מוזר.
אני תמיד מאשרת לעצמי מה להרגיש. כלומר זה תמיד היה ככה, אבל פתאום אני גם שמתי לב לזה.
תמיד צריכה להיות סיבה.
כלומר, אם אני שונאת אני צריכה ממש להצדיק את זה לעצמי שאני שונאת (בגלל זה זה כמעט ולא קורה)..
אם אני מקנאה אז אני צריכה מאוד לחשוב על מה בדיוק, ולהוציא את זה ממני (כי בעצם אין לי שום סיבה אמיתית לקנא באף אחד).
אם אני אוהבת.. מממ לא יודעת.. הייתי משכנעת את עצמי למה לא לאהוב..
אז זה מוזר
אני בן אדם שמרגיש. מאוד מאוד אפילו, אבל תמיד הרגש הראשוני צריך לעבור אישורים.
השכל נלחם בו כל כך חזק, ולא נותן לו לחיות. אולי בגלל זה אני מצליחה להיות כזה בן אדם "טוב" שלא שונא ולא מקנא ולא פיפיפי (כמו שבלגאנוצ'קה אומרת).
אבל בעצם.. מוזר.
תמיד אהבתי בלי רשות. לא הרשתי לעצמי לאהוב, כי תמיד זה היה חד צדדי (לפעמים בדיעבד גם רציתי להשאיר את זה חד צדדי).
ועכשיו, כשפתאום מותר לי לאהוב... אין לי מושג מה לעשות!!
אני רגילה שטיזינג שלי הוא סתם ולדבר שטויות בלי בסיס.
אני רגילה להגניב נשיקות ולא לנשק באמת מכל הלב.
אני רגילה לשמור את הידיים שלי קרוב אלי למרות שלפעמים הן ממש רוצות ללכת.
אוף! זה כל כך שכך שפתאום אני נורא מבולבלת...
מוזר נכון?
שאני יודעת כל כך הרבה דברים, אבל בעצם לא יודעת לאהוב בכלל בכלל...
יש הפתעות בגיל 21 הקרב 😡
נ.ב: אני באמת התחלתי ללמוד רוסית!
אני משקיעה בזה די הרבה כל יום!
החלטתי כל יום ללמוד לפחות משהו אחד חדש, וכמובן לוודא שכל מה שאני יודעת עד כה זה פרפקט ולא נשכח חלילה.
אולי יקח לי כמה ימים להשלים פערים כדי שלא יהיו טעויות כתיב מעצבנות!
ני ווז'נה.. נכון נשמע נחמד?
זה אומר לא חשוב...
אני נוטה להגיד לא חשוב.. למרות שלי אישית כמעט הכל חשוב!
לפני 17 שנים. 11 בספטמבר 2007 בשעה 19:13
