הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

*********ראשית יש לציין שהסיפור נכתב לפי בקשתה של היילני.
כל קשר למציאות הינו מקרי בהחלט!
וכאמור, מוקדש להיילני *******************

היי איתן, זאת אני. כל החיים רצית מכתב ממני, אז עכשיו הוא מגיע.
יש כמה דברים שחשוב לי שתדע.
כשתקרא את המכתב הזה, אני כבר לא אהיה כאן. אני לא יכולה לסבול את המקום הזה.
האנשים פה מגעילים, מבטים ננעצים בי. יש שמועות עלי, למה בדיוק אני בכלא, ואין לי תשובה.
אני לא יכולה להסביר להם כזה דבר. וגם אם יכולתי, בטח היחס כלפי היה נעשה אפילו יותר גרוע.
הם לא מבינים איתן, הם לא כמוך.

אני רוצה שתדע שמאוד אהבתי אותך. למרות שלא הפכנו לחברים קרובים בדיוק כמו שרצית, אהבתי אותך בתור ידיד הנפש שלי. האדם היחידי בעולם הזה, שאיכשהו יכולתי לספר לו מה שלומי באמת.
אתה קיבלת אותי כמו שאני, עם כל המוזרויות שלי. עם כל ההפרעות שלי.
הלוואי וכולם היו כמוך איתן. הלוואי... אבל הם לא! הם שונים ואכזריים.

תודה איתן שקיבלת אותי כמו שאני. תודה שנשארת שם בשבילי בדיוק כמו שרציתי.

אל תראה את המכתב הזה לאף אחד, גם לא לאחותי או להורים שלי.
גם הם, כמו כולם, לא ניסו מעולם להבין אותי. הם לא שווים מכתב פרידה.

שלך, ורד.
_________________________________

פרק 1: היום הראשון לימודים

השעה שש בערב עכשיו.
היום היה היום הראשון ללימודים באוניברסיטה.
תמיד אמרו לי, שלעתודאים יותר קשה להתאקלם, מכל מיני סיבות.
אמרו שבגלל שאנחנו צעירים יותר, או בגלל שחושבים שאנחנו תופסים מקומות שמורים מראש, פחות אוהבים אותנו. כך או כך, או בכלל מסיבות אחרות, הכינו אותי שזה לא יהיה קל.
האמת, שלא אכפת לי כל כך. לפעמים בכלל אני לא רוצה חברים. חוץ מלאכזב אותך הם לא יודעים לעשות כלום.
תמיד הייתי כזאת, סומכת רק על עצמי. סומכת על מה שיש לי בין האוזניים ועל המספרים הכתובים על דפי המבחנים, שמושטים לי עם חיוך מהמורה.

קשה לי להבין איך אפשר להתייאש מהלימודים.
מה רע בלימודים? זה רק אתה, עצמך, וכמה דפים. כמה מאכזב זה כבר יכול להיות?
אנשים לפעמים נורא מוזרים בעיני.
ראיתי אותן, כל הפרחות מהתיכון, כל יומיים עם בחור אחר. יום מכירים יום נפרדים וחוזר חלילה.
פעם דיברתי עם מישהי מהכיתה שלי, סיגל.
היא היתה גרועה במתמטיקה והמורה ביקשה ממני לעזור לה. מסתבר שהיא לא טיפשה בכלל. פשוט אין לה זמן ללמוד. מה הפלא? כל היום עסוקה בבחורים ובמסיבות, קשה ללמוד עם זה.
לא מבינה אותה.
להתאכזב כל יומיים ממישהו אחר יש לה כוח, אבל לשבת כמה שעות ולהצליח במבחן, זה קשה לה.

ראיתי היום אנשים בוהים בי, בוחנים אותי במבטים ובשאלות. נכון שאני רק בת 19, וכולם שם מבוגרים ממני, אז מה?.
ככה זה בלימודי הרפואה, לוקחים את כל החכמים, שרובם, גם עסוקים בלהראות כמה הם חכמים.
היתה אוירה מתוחה באויר. מלחמת מוחות בפגישה הראשונית.
הרגשתי את זה באוויר, אנשים בוחנים אחד את השני. אחרי הכל, אנחנו קבוצה שאמורה לסיים 6 שנות לימודים ביחד. זה המון זמן.
בעיקר בחנו אותי, או שזה רק נדמה לי. ככה זה, כשיש מסביבך אנשים מבוגרים ממך, ואתם עושים את אותו הדבר, הם ישר מרגישים מאויימים. הם יודעים שההספק שלי יותר גבוה משלהם.
לעומתי הם הפסידו את הדבר הכי יקר בחיים, זמן.

מדהים איך תוך שעתיים, כבר בהפסקה הראשונה, חוץ מכמה מסתובבים, רוב האנשים יושבים בחבורות.
בעיקר חבורות של בנות, כי תמיד להן יש את הכשרון המופלא הזה ליצור חברויות בשניה, ומסביביהן כמה בחורים. טוב נו, זה ככה. חלקם הכירו ממקודם... חלקם בשעור עצמו.

אנשים טפשים.
באים ללימודים ולא מקשיבים בכלל.
אם הם לא היו כאלה טפשים לא היה צריך בכלל לחזור על כל החומר של התיכון. הרי כולנו למדנו את זה כבר. אבל לא... הם כאלה. יעדיפו להגיד שהם לא יודעים כלום בשביל שהמרצה ידבר, והם יתחילו עם הבנות.

אין לי בעיה עם זה. אני אישית מעדיפה טיפשים מסביבי. קל יותר לנצח אותם.
אחרי הכל, תמיד זו מלחמה.