הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

פרק א': http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=114516&blog_id=25316

היום התחיל השבוע השלישי ללימודים.
בינתיים, כמו שהבטיחה לי המורה בתיכון, לא היה קשה בכלל.

בשבועיים הראשונים, הם רק עשו חזרות במתמטיקה ובכמיה על החומר של התיכון. שמחתי שגם פה יש לי ייתרון. כולם סיימו את התיכון מזמן, מנסים להיזכר בחומר (כשהם לא עסוקים בלהתחיל עם הבנות), ואני, היה לי נורא פשוט, בסך הכל סיימתי תיכון לפני שלושה חודשים.
המורה בתיכון מאוד אהבה אותי. היא תמיד האמינה בי, ואמרה לי שהלימודים יהיו לי מאוד קלים. היא חצי הבטיחה שעם מה שלמדתי שם, אני מכסה את כל שנת הלימודים הראשונה ברפואה.

אז זהו, עברו שבועיים קלים. האנשים כבר יותר התחברו. פעם בתיכון המורה אמרה לי "חכי כשתגיעי לאוניברסיטה תראי איך זה שונה". זה באמת שונה. קודם כל, יש פה באמת המון סוגים של אנשים. באים לפה מהרבה מאוד ערים בארץ. חלק מהסטודנטים גרים רחוק אז הם עברו למעונות.
גם האנשים הם מאוד שונים. לומדים איתנו חמישה ערבים, שני אתיופים, כל מיני. לרוב הם בקבוצות. הרבה פעמים החיבור הראשוני בין אנשים הוא לפי מוצא משותף, שפה משותפת (למרות שכולם הרי יודעים עברית). אני מניחה שזה נותן להם בטחון כלשהו מול הבן אדם השני.
אני לא מצאתי לי עם מי להתחבר. בינתיים יותר מעניין לי לשבת בצד ולהסתכל עליהם. אפשר ללמוד על אנשים הרבה מזה שמסתכלים עליהם לאורך זמן.
אני מעדיפה ככה, ללמוד אותם בלי להראות יותר מידי על עצמי. אחרי הכל, בטח אם אני אתקרב, הם מייד ישתתקו. כל שיחות הסקס והזוגיות שלהם יפסקו, כאילו שאני איזו קטינה שלא מבינה כלום מהחיים.

היום למעשה התחילה המערכת הרשמית של לימודי הרפואה.
רוב השעורים הם בביולוגיה בסיסית, לא נראים לי בעיתיים.
שעור אחד נשמע לי קצת מוזר "אנטומיה למתחילים". עדיין לא בדיוק הבנתי על מה מדובר. היום נכנס אלינו לכיתה פרופ' הרשקוביץ. הוא הסביר שרפואה זה מקצוע מאוד יוקרתי, יפה, ומבוקש בכל העולם, אבל רוב האנשים לא שורדים את הלימודים מסיבות שונות.
הוא הזהיר אותנו שניקח בחשבון שהלימודים הם ארוכים ואינטנסיבים, החומר לא קל, ושנתמודד עם מצבים לא קלים. לא הכי הבנתי מה שהוא אמר. סך הכל, שתים עשרה שנות לימוד כבר סיימתי, ולא מצאתי בהן קושי מיוחד. אם צריך ללמוד אז נלמד.
הוא הסביר, שלהרבה אנשים יש קושי עם מקצועות הרפואה, וכדי שלא נבזבז זמן סתם, הם ישתדלו להציג לנו את הקשיים בקטן, שלפחות מההתחלה נראה במה מדובר.

בשעור, אחרי ההקדמה הזו, הוא הקרין תמונה. שאל מה אנחנו רואים... אז השבנו לו שזה נראה כמו אדם שנפגע בתאונה. הוא הסביר שמבחינה טכנית אין הרבה הבדל בין אדם שנפגע ועודנו חיי לבין אדם שכבר מת.
המשפט הזה הדהד בראשי כמה דקות לאחר שהוא נאמר. משפט קשה.
הוא הסביר, שהרבה פעמים, צוות הצלה, מנסה לטפל באדם שלמעשה נחשב כבר גופה. "תזכרו שגופה זה בסך הכל אדם שגופו קרס. לעיתים, אין לנו אפילו זמן לעצור ולבדוק, ופעולות החייאה ממשיכות על אדם שכבר מת".
פרופסור הרשקוביץ המשיך להעביר במצגת עוד מספר תמונות. הוא הראה שבכולן למעשה לא ניתן לדעת בבירור אם האדם חי או מת. לפעמים, כתוצאה ממכה פנימית, או דום לב, אדם נראה בסדר גמור. כאילו שהוא רק ישן, אך למעשה הוא כבר מת. ואילו לפעמים, אדם נראה במצב נוראי, עם איבר כרות, מדמם כולו, אך הוא עדיין בחיים ויש לעזור לו.

השעור הזה עבר בתמונות בלבד.
עיקר המטרה שלו היתה להוות לנו הקדמה, לראות למי יש בעיה עם מוות וגופות. ראיתי שהמרצה מדבר ועיניו סורקות את החדר לראות אם מישהו מתעלף לו שם.
אף אחד לא התעלף. היו כמה בנות שנגעלו מאוד והשמיעו קולות בחילה. חוץ מזה הכל עבר בשלום.
לי לא הפריע לראות את התמונות. אני לא משתגעת על דם, לפעמים, בזליגה קטנה, זה אפילו מושך בעיני. כמובן שמראות קשים אף אחד לא אוהב לראות, אבל שרדתי את זה.

בסוף השעור, פרופ' הרשקוביץ ביקש להביא לשעור בשבוע הבא מעיל חם וחלוק.
"שבוע הבא אנחנו מתחילים ללמוד אנטומיה. השעור לא יערך כאן, אלא בחדר אחר באוניברסיטה.
אני אומר לכם מראש שאנחנו הולכים לראות כמה גופות, אך אין שום סיבה להחלץ".
השעון הראה על השעה 2:00 והשעור הסתיים.
מדהים איך באוניברסיטה הם תמיד מפסיקים בדיוק בזמן בלי שיש צלצול אפילו. כאילו תכננו את המילים מראש. הכיתה התפזרה. המון רעשים ולחשושי לחץ נשמעו מסביבי.
אני ישבתי בשקט. לקחתי לעצמי עוד דקה וחצי להבין איפה אני.

כל אותו היום, בעצם עד עכשיו, הדהד בראשי המשפט של הפרופ' " מבחינה טכנית אין כמעט כל הבדל בין אדם שנפגע ועודנו חיי לבין אדם שכבר מת".