היום יש לי נושא רציני לכתוב עליו.
לפני כמה ימים שדרו בערוץ 8 תוכנית תיעודית על תופעת הסטאלגים.
הסטלאגים, מסתבר, היו סיפורים עם תוכן פורנוגרפי, שפורסמו בהמוניהם בארץ קצת אחרי מלחמת העולם השניה.
מרבית הסיפורים קשרו את השואה עם סאדו-מאזוכיזם, חלקם בסיפורי "פאמדום" וחלקם בסיפורי "מיילדום".
עוד כשראיתי את הפרומו לתוכנית, ידעתי שזו תהייה תוכנית מאוד מעניינת לטעמי, וכך היה.
אני מודה שלכל אורך הצפייה לא גיבשתי עמדה ברורה בעניין, והאמת שעדיין לא לגמרי.
מצד אחד אני מחשיבה את עצמי כאדם ליברלי, הדוגל בחופש הביטוי, המידע והבחירה כמובן.
מצד שני, השואה זה נושא מאוד קרוב לליבי, הרבה יותר מאשר ליהודי הממוצע, ועוד שאין לתולדות משפחתי שום קשר עם הנאצים.
בתוכנית העלו כמה דעות.
מחד היו אותם אנשים שפרסמו את הספרים, רובם ככולם פרסמו אותם תחת שם בדוי, אמריקאי לרוב, ומנגד, היו ניצולי שואה שדברו בגנות התופעה.
בגדול התופעה היא נוראית בעיני!
לקחת סצנות קשות מנשוא של אונס ואכזריות שהיו קיימות בשואה, ולהפוך אותן לסיפורים שנערים בני 14 אחר כך יגמרו מקריאתם בשרותים, זה מחריד.
מצד אחד, באו ה"סופרים" ואמרו שזכותם לכתוב מה שירצו (שזה נכון)
שהם לא המציאו כלום, אלא רק ספרו מציאות (שגם זה נכון)
ושמי שלא רוצה לקרוא שלא יקנה (שזה כמובן נכון).
אבל כמו שנאמר ע"י ניצולה אחת, הנזק של ספרים כאלה הוא בלתי הפיך.
אותם נערים, ילדים לניצולי שואה בארץ, שאמורים לזכור את השואה כמשהו מחריד ונורא, שיש ללמוד ממנו, לקחו מידע שגוי מהספרים האלה וחרטו אותו בזכרונם כאמת. כשלוקחים סצנות נוראיות, ומלבישים עליהן אופן פורנוגרפי, פתאום הן לא נראות נוראיות כל כך.
לבוא ולהגיד שאונס של נשים הוא "בסדר", כי אצל נשים אונס נחשב פנטזיה ידועה, זה איום ונורא. אונס, ועוד בשואה, חייב להחרט ולהיזכר כמשהו מתועב.
זו לא חוכמה להוציא פורנו ולהגיד "זה בסדר, יש לזה שוק, אנשים מקבלים את זה". מאז ומעולם ידוע שלפורנו יש שוק. זה עדיין לא מצדיק מכירה של כאלה דברים!
נכון שבמדינה נאורה האדם הוא זה שאמור להיות אחראי על החלטותיו, על מה הוא קורא, ועל מה שהוא מבין. אבל בסוגיה הזאת, אני חושבת שהיה צודק ביותר להחרים ולהשמיד את הספרים האלה.
פורנו זה אופיום להמונים. זה ברור שאם יוצאים סיפורים כאלה הם יועברו מיד ליד ויופצו בכל פינה.
הבעיה כאן היא לא שזה היה פורנו (או ספרות אירוטית בשפה יפה) הבעיה היא שאלה היו מסרים נוראיים על ההסטוריה שלנו שמופצים ומוחדרים לבני נוער דרך פורנוגרפיה.
לסיכום, לדעתי האשמים הם אותם "סופרים" שתמורת בצע כסף פרסמו דברים כאלה. אין שום דין שיכול לאסור עליהם לכתוב כרצונם, אבל לדעתי, בתור ילדים לניצולים, או בתור ניצולים עצמם, היה עליהם לשמור על הטרגדיה כטרגדיה.
אני אומרת את זה מנקודת מבט של חברה בעלת תרבות.
באופן אישי, אני בעצמי חובבת גרמנית. סיפורים אירוטיים של קצינה נאצית לכאורה מאוד "יעשו לי את זה", אבל במיוחד בתקופה ההיא, שעוד הנושא היה טרי וכאוב, פרסום חומר שכזה זו מן נקודת זכות לנאצים.
כלומר שיש לעם שלנו שמץ של מחשבה בדבר "עד כמה באמת זה היה נורא" וזה היה הרבה יותר נתעב מנורא.
__________________________
יצא כמו הבגרות שלי בהבעה, אבל בכל זאת
אני אשמח לתגובותיכם.
לפני 17 שנים. 17 בנובמבר 2007 בשעה 16:23
