הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

הגעתי למצב מצחיק, שביום עולים לי כל כך הרבה רעיונות לפוסטים, שאני חייבת לסנן אחרת אני כל היום אשב כאן.
בכל זאת, רציתי לרשום משהו שטיפונת מציק לי.

אני לפעמים מאוד מתלבטת איך להגיב לפוסטים פה ולאנשים בכלל.
מצד אחד אני לא אוהבת להתעלם, אני חושבת שאנשים שמחים בסך הכל לדעת שיש התיייחסות כלשהי לדבריהם.
בנוסף לזה, אם יש לי תגובה לעניין, אז אני מגיבה, ולא רק שולחת סמיילי ו/או חיבוק ו/או נשיקה.

פה ההתלבטות שלי.

יש את הצד הזה, שבא לי להגיב, כי באמת ובתמים הפכתי לאוהבת אדם. ממש ככה.
אבל מצד שני, אני לא יודעת על אילו אוזניים זה נופל.
חלילה לא רוצה להשמע מטיפה. זה נורא מעצבן. אני בעצמי שונאת שמטיפים לי.

אולי גם זה שאני עוסקת באימון אישי אז יש דחף כזה להשתמש במשפטים גבוהים (כי אם נכונים לדעתי!) ורצון "לדחוף" דברים.

אני בטוחה שיש מי שפוסל את דברי בגלל גילי ו/או ניסיוני הדל יחסית בחיים
אני בטוחה שיש מי שאומר הסנדלר הולך יחף
ואני בטוחה שיש עוד מלא הערות

אבל אני מאמינה, שלפעמים אנשים שמחים לשמוע התייחסות אמיתית שבאה מרצון להושיט יד.

לא?

אז בזאת אני מבקשת סליחה אם לפעמים התגובות שלי נדחפות כאילו אני "יודעת הכל".
ברור לכולם (ובעיקר לי) שזה רחוק מלהיות שמץ של נכון.
אני תמיד שמחה להערות. מקבלת הכל בברכה.

ומעל הכל, זה בא רק מאהבה :)