הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

לפעמים פשוט בא לי להיות גב' פלפלת כזאת.
כשעצוב לי, בא לי לחבק מישהי בבטן, חזק חזק, צמוד צמוד, לשים עליה את הראש שלי, לקפל את כל המטר שבעים ושתיים שלי למשהו קטן, להתעטף בחיבוק ולבכות.
ככה פשוט, להתכרבל ולבכות, עד שהכל יצא. אולי אני אצטרך 5 דקות, אולי חצי שעה ואולי שעתיים, אבל אני אדע שהיא שם בשבילי.... לכל הזמן בעולם שאני ארצה.

לפני כחודשיים היה לי ממש עצוב. בעיקר העציב אותי לא העצב עצמו, אלא שאין לי איפה לזרוק אותו.
כולם רואים בי טיפוס אופטימי, נורא שמח, חזק, אבל לפעמים אני לא. לפעמים משהו קטן מעציב אותי או מתסכל אותי, וגם לי בא לבכות. אבל אז, דווקא בגלל ההרגשה שאין לי איפה להתכרבל ולבכות, אני נהיית ממש עצובה.

אתמול משהו קטן העציב אותי, ושמתי לב לזה.
שתמיד, עצב קטן, היה הופך לעצב יותר גדול רק בגלל זה.

ועוד משהו מתסכל... שאולי זה בכלל לא, ורק לי נדמה ככה...

אני לא יודעת עד כמה בחורה ונילית יכולה להבין את הצורך הזה שלי להתכווץ פתאום כשכואב לי. ככה כמו פלפלת. נפשית אני נהיית ממש ממש קטנה.
ומצד שני, פה בבדסמ זה די דוחה (במובן של מרחיק) אותי לפעמים, שאנשים כותבים בפרופיל לרוב דברים נורא טכנים.
רוצים צייטנית, ושתעשה ככה וככה וככה, וזה נראה לי כל כך טפשי.
אם מישהי, תדע לקבל את הדמעות שלי, אבל ממש, אני יכולה לתת הכל.
ואם היא לא תוכל לקבל את הדמעות שלי, אז שלא תתקרב אלי בכלל.

אני לא רוצה דומית, ואני גם לא רוצה סאבית, אני רוצה שקט נפשי. ומישהי חזקה, שגם אם יבוא לי להוריד את השחפץ, אני אשאר מוגנת, בתוך חיבוק.

טוב וזהו..
לא יודעת מאיפה זה בא לי פתאום..