הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

כשהייתי קטנה לא סבלתי את החגים, ובטח שלא את תקופת החגים בתחילת השנה.
כשהייתי קטנה נהגנו ללכת לבית הכנסת.
ההורים שלי לא דתיים, אבל סבא וסבתא כן, ולשם החינוך המסורתי, הלכנו.

די אהבתי את בית הכנסת, זה לא שסבלתי, אבל שנאתי את הבגדים.
עוד משהייתי קטנה, מאוד אהבתי את החליפות של הגברים. רציתי גם ככה, ללבוש חליפה שחורה וחולצה לבנה מגוהצת טיפ-טופ וללכת להתפלל. זה נראה לי כל כך ייצוגי ויפה שרציתי גם.
אבל אותי, אותי הכניסו לשמלות ונעלי לק תואמות. שנאתי את זה כל כך!
זה היה בית כנסת שדי מקפידים בו. כלומר בכניסה כתוב לא להכנס לעזרת נשים עם מכנסיים וכו', ועוד המשפחה שלי דתיים, אז בטח שכיבדתי את זה.

אמא היתה קונה לי שמלות, שהיום הם נראות לי חמודות, אבל אז לא סבלתי אותן.
יום אחד, כשהתארגנו לצאת בסוכות התעצבנתי נורא וצרחתי לאמא "אוף. נמאס לי מכל החגים המסריחים האלה, לא רוצה ללכת לשום מקום! אני נשארת בבית!"
אמא שלי די נדהמה. "שתדעי לך שזה מאוד לא יפה מה שאת אומרת. יש הרבה אנשים שהם בכלל בלי משפחה, ושהם כל כך רוצים ללכת בחגים, ואין להם לאן. את צריכה להעריך את מה שיש לך".

ככה למדתי לשתוק,
לפעמים לשכנע שאין צורך ללכת, ולפעמים פשוט לרצות את העולם.

איפשהו בגיל ההתבגרות, כשמצאתי את "הנשיות שלי" והתחלתי לחבב חצאיות, אז פתאום כולם נדהמו. מה קרה שאני מרצוני החופשי לובשת בגדים כל כך נשיים. ועוד נראתי ממש טוב בזה.
מאז חגי בית כנסת ממש לא מפריעים לי, להיפך. הכל טוב. את בית הכנסת תמיד חיבבתי, ועכשיו גם עם הבגדים אין לי בעיה.

לפני כשנתיים, הלכתי לקנות לי בפעם הראשונה חליפה שחורה.
אני לא יודעת אם אתם מכירים את התחושה, ללבוש משהו שהוא כאילו חלק מכם... זה היה מדהים.
זה היה כאילו שעשיתי משהו מודחק, שתמיד רציתי לעשות, ועכשיו לא רק שזה בסדר, זה אפילו נראה מצויין וסקסי נורא.
מעבר לזה שאנשים (גברים ונשים כאחד) נמצאו מאוד פטישיסטים בעניין חליפות הנשים, זה מוציא ממני משהו אחר.
אנשים לפעמים מחמיאים לי כביכול על הלבוש, אבל אין להם הסבר לדבר הזה מעבר, זה מן כוח כזה, מן קליק כזה שנעשה בין עצמך הפנימי לבין לסביבה החיצונית.
אני שמחה שבעניין הזה, "מצאתי את מקומי" בצורה שמאוד מתיישבת עם נורמות הסביבה. לכל הדעות חליפות נשים זה דבר יפה.
אבל לעיתים אני חושבת על אותם אנשים, שזהותם הפנימית שונה מהנורמה, והם סובלים בגלל זה. זה מאוד עצוב.


ביום שישי, כשהייתי עם בן דוד שלי מסביב לשולחן בארוחת השבת, סיפרתי לו על כמה אנשים שיצא לי לפגוש לאחרונה.
סיפרתי דברים שאני חושבת שיש בהם מוסר השכל, ושאר המשפחה שמעה ברקע.
באיזשהו שלב סבא שלי אמר על משהו מסויים "תתרחקי מאנשים כאלה... הם עלולים לדרדר אותך".
מהר מאוד אני הגבתי ודודה שלי עמדה לצידי.
כשהייתי קטנה היה לי חינוך של "את בסדר גמור, ותהזרי מהסביבה שלא תהרוס אותך".. וככה פיתחתי לי אגו בלי להכיר כלום מלבדי.
היום אני יודעת כמה החינוך השמרני הזה הוא פסול, הוא מנסה לעצב אותך בצורה שהיא לא אתה. הוא מכתיב לך מה "טוב" ומה "לא טוב" בלי שום קשר לאישיות הפרטית שלך.
אז היום אני יודעת,
היום אני יודעת שזה כיף להכיר גם אנשים שהם ההפך הגמור ממני. אנשים שאני לעולם לא אהיה כמוהם ושאני לא רוצה להיות כמוהם.
אנשים שדרכם אני לומדת על שאר העולם, שהוא לא העולם שלי.

זה ידוע שחינוך טוב הוא לא להרתיע ולהגיד שמשהו הוא איום ונורא.
בחינוך טוב, מראים את "המפלצת" ומסבירים מה שיש להסביר כדי שיתקבלו ההחלטות הנכונות.

לפעמים זה לא קל, להעביר ביקורת על האנשים שחינכו אותך ושאתה אוהב,
אבל .....