הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

לאחרונה, כל פעם שאני נשכבת רצוצה על מיטתי, אחרי יום עמוס, עולות לי לראש הכמה שורות האלה:

"הכניסיני תחת כנפך
והיי לי אם ואחות
יהה חיקך מקלט ראשי
קן תפילותיי הנידחות"

בכיתה י"א, לקראת הבגרות בספרות,
זכרתי את כל היצירות הללו באופן כל כך טכני.
כל אחת, מה צריך לזכור לגביה, איך לנסח תשובות, וזהו.

אני בזתי לספרות! במיוחד לשיר הזה.
"ביאליק... פחחח, משורר לאומי עלאק..
היי לי אם ואחות.. סתם סוטה"
ככה חשבתי לעצמי.

והיום, כולה כמה שנים מאוחר יותר,
אני מגלה שאני "סוטה" לא יותר קטנה ממנו.

אני כל כך בזתי לאהבה ולתשוקה. זה הצטייר לי כ"חולשה האנושית הגדולה והנוראית ביותר".
והיום, אחרי שמסירה את השריון, אני מגלה שאני לוקה ב"חולשה" הזו יותר ממרבית האנשים. אני נוהגת להתאהב כל כך חזק, שכל תא בגופי צועק הצילו.

זה פשוט שיר מדהים.
איך הוא סיכם ב4 שורות, את מה שנראה לי כאושר הכי גדול שקיים.
שלא משנה מי אתה, כמה חזק והישגי אתה בחוץ,
אתה תוכל להשאיר הכל מאחורי הדלת,
להכנס לביתך, ולמצוא את מקלטך בתוך חיק אנוש.