הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

לפני כמה ימים חברה שלי סיפרה לי משהו מצחיק.

יש לה כלבה קטנטנה מתוקה כזאת.
יום אחד היא משתוללת עם הכלבה על מיטה שלה,
פתאום אמא שלה נכנסת לחדר, מסתכלת ואומרת לה "אני רק תוהה מתי יהיו לי נכדים?.."
חברה שלי מסתכלת על הכלבה, אחכ כך על אמא שלה ואומרת "אבל אמא היא כל היום בבית..."
"לא התכוונתי לכלבה! התכוונתי ממך!" אמא שלה ענתה.

אותי זה נורא הצחיק.
אותה קצת פחות. בחורה בת 23 ואמא שלה מודאגת מזה שאין לה זוגיות.
החברה סיפרה לי, שהיא לא מוכנה לזה בכלל, והיא מרגישה עדיין כמו ילדה קטנה ואוהבת לעשות שטויות.. ואיך בכלל מישהו ירצה אותה שהיא כזאת ילדותית.
עניתי לה, שיש לי חברים מכל מיני מקומות ובכל הגילאים. דבר אחד שמשותף להם, זה שכולם ילדים בנפשם, ושתשמור על הרוח הילדותית שלה לתמיד לא משנה מה יקרה.

חוצמזה, השבוע יצא לי להבחין בתופעה מעניינת.
אני מתאהבת בבחורות עם משהו מאוד ילדותי במראה ו/או בהתנהגות. תמיד ידעתי את זה.
אבל שמתי לב, שכשיוצא לי לקרוא (למשל) לפיצקית ילדונת, זה ממש עושה לה טוב.

תחשבו על זה,
אנחנו גדלים בעולם כל כך תחרותי, כל כך מיני. בנות מרגישות לחץ עצום להראות הכי סקסיות והכי מושכות כבר מגיל כל כך צעיר, שהן שוכחות את הילדות שלהן...

פתאום, כשאני מראה לבחורה את הילדה שבה, וכמה שאני מאוהבת דווקא בילדה הזאת, זה מוציא ממנה משהו אחר (:
הדגש הוא כבר לא על להיות סקסית (שתכלס זה לא מעניין אותי, כי זה לא מה שסקסי בעיני).. היא מרגישה בטוחה, להוציא את אותה ילדונת שהיא די שמרה לעצמה כדי לא להראות ילדותית.

ובעצם גם אני כזאת. לומדת לאט להוציא את הילדה (או בעצם הילד חחח) שבי

זה פוסט שמוקדש לאנוצ' למרות שהיא לא פה!