הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

אני מאוד אוהבת לצפות במשחקים האולימפים.
למרות שברוב תחומי האתלטיקה מאז ומתמיד הייתי גרועה, זה עדיין יפה בעיני.

כשהייתי בכיתה ב' נרשמתי לקבוצת כדורסל במתנ"ס.
זו היתה קבוצה של ילדים קטנים, שמטרתה הייתה ללמד קצת כדורסל. את הבסיס.

נהנתי שם מאוד, אבל תמיד קינאתי בקבוצות של הגדולים.
לגדולים היו תלבושות מגניבות.
תמיד התלהבתי מזה שלכולם יש אותם בגדים, מהצד נראה לי מאוד נחמד ההרגשה הזאת של קבוצה.
וגם הקטע שיש סט בגדים ארוך, וסט בגדים קצר שהם זהים, נראה לי ממש מגניב.

בכיתה ה', נרשמתי לקבוצה מקצועית יותר.
זה היה קצת יקר, הרבה יותר ממחיר המתנ"ס, ומאוד הערכתי את זה שההורים רשמו אותי.
יצאתי משם, כולי קורנת אושר, עם הסטים של בגדי הקבוצה, התיק התואם, וכדורסל נוצץ חדש שקיבלתי.

הייתי נוהגת לתת הכל באימון, ולכן היו לי גם תוצאות טובות.
היו טורנירים כל שבוע, ותמיד הייתי יוצאת עם תעודת הצטיינות. זו כבר היתה שגרה כזאת, יש תחרות, ויודעים שהתעודה תלך אלי.

בהמשך הדרך, עברתי לקבוצת בנות. קבוצה תחרותית.
הייתי מתאמנת בערך שליש ממה שהיו מתאמנות שאר חברותיי לקבוצה (הן היו במסגרת נוספת).
כדי לשמור על אותה רמה, הייתי מתאמצת באימונים הרבה יותר קשה.
לא מוותרת לעצמי על כלום.

כעבור כמה שנים, כשכבר זה התחיל להיות משהו רציני, התפתחו אצלי בעיות דופק.
זה אומר שכשכולם רצים על דופק 150 אני כבר ב180..
ב170 שלהם אני כבר חציתי את ה200.כולם מבצעים אותה פעילות, אבל לי פיסית הרבה יותר קשה.
אלה היו שלבים מעניינים, בהם התחילה המלחמה שלי עם עצמי.

באימונים לא הייתי מוותרת לעצמי, אלא אם הרגשתי שניה לפני התמוטטות.
אם אמא שלי היתה מגיעה לאימון, היא היתה מפסיקה את האימון כדי שאני אשב לנוח.
זה מצב שאי אפשר לרוץ ישר, אין אויר, רואים נקודות לבנות ושחורות.. ועדיין, בין כל זה, הייתי ממשיכה להתאמן בכל הכוח.

היתה שנה אחת, שאמא רשמה אותי למחנה אימונים בווינגייט.
זו היתה חוויה מדהימה.
קודם כל זה היה מאוד יקר, מחנה של 5 וחצי ימים, שעלה 2000 ש"ח.
מעולם לא היה לנו עודף כסף, והערצתי את ההורים שלי שהם הרשו לי ללכת.
אני מתה על ווינגייט.
זה מקום שגם תמיד יזכיר לי את המלחמה האישית שלי, וגם כי יש שם רוח ספורטיבית מדהימה.

לא היה שם קל.
היו נטו 10 שעות אימון ביום.
יתושים בלילה, שעקצו אותי וזימזמו כל הזמן, לא יכולנו לישון נורמלי.
מקלחות היו צריכות להיות קצקצרות. שינה די מינימלית.
אוכל של ספורטאים, שכולל כמעט אך ורק פסטה (ולא, היא לא היתה מושקעת..)

בסוף המחנה, היו תחרויות קבוצתיות ואישיות.
באישיות לקחתי מדליית כסף.
הייתי גאה בעצמי עד הגג.
_______________

לכן אני אוהבת לראות את המשחקים האולימפים.
מעבר לזה שכמות החתיכים שם היא סכנה לציבור (שרק השנה שמתי לב לזה..)
רואים גם את המלחמתיות בעיניים,
את המלחמה בכאב הפיסי,
את המלחמה של כל אחד עם עצמו.
את הלחץ וההתרגשות של שנים של אימונים, שמתנקזים לכמה דקות של תחרות.

באתלטיקה, אני די גרועה.
אבל בריצות ארוכות, למרות בעיות הדופק, הייתי טובה.
ריצות ארוכות זה כושר, ומלחמה עם עצמך.
המורה לספורט בתיכון היתה שומרת עלי, מרשה לי לוותר על הריצות הארוכות, אבל אני לא הייתי מוותרת לעצמי. הייתי רצה עד כדי שניה לפני ההתמוטטות.
שעון הדופק מצפצף, אני בלי נוזלים יותר בגוף, אבל הריצה היתה נגמרת.

אחד החלומות שלי, זה לאמן קבוצת ספורט.
יום אחד אני אעשה את זה 😄

בינתיים אני מאחלת הצלחה רבה לחברה שלי שמתמודדת שם. הלוואי ותהייה לה מדלייה.