הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

יש לי תחביב, ליצור לעצמי אנלוגיות בין מצבים בחיים, לבין אופן פעילות של חפץ מסויים או לבין מצבים ספצפיים.

בקואוצ'ינג זה מאוד נפוץ.
למשל יש מודל העץ בשיווק.
שמעתי לא מזמן אנלוגיה בין רכיבה על אופניים לבין הצלחה בחיים ובעסקים.
כל מיני הקשרים כאלה, שבהתחלה נראים לא קשורים בעליל, ואחר כך, אחרי מחשבה, אתה אומר "וואלה".

מגיל צעיר, יצרתי לי את האנלוגיה בין החיים למשחק דמקה.
בהרבה מובנים, אני רואה ושופטת את החיים לפי משחק דמקה.

בדמקה, ראשית, מרוכזים במטרה להגיע לשורה האחרונה עם כמה שיותר "חיילים" ולעשות "מלך",
אחר כך עסוקים באיך לנצח איתם.

בחיים, אני תמיד משתדלת לשאול את עצמי כל הזמן "לאן את רוצה להגיע?" ואיך להשתמש במה שהשגתי כבר.

דמקה זה משחק מצויין, לומדים בו ראיה כללית ומרחבית, מעבר לארועים ספציפים. בדיוק כמו בחיים.
בחיים, קורה לנו כל הזמן, שאנחנו צריכים לוותר, להבליג, לסלוח, וכל זאת על מנת לשמור על המטרה שלנו.
מכירים את המצב בדמקה, שמקריבים "חייל" כדי לאכול יותר?
או שבלית ברירה נקלענו למצב שצריך להקריב אחד כדי שלא יאכלו לי שניים?

ככה זה בחיים הרבה פעמים.
אנחנו צריכים להקריב משהו, כדי להשיג משהו אחר. או צריכים להקריב משהו, כדי לא להקריב משהו יותר גדול.

עכשיו אפשר להתעצבן במשך המשחק/ בחיים- והמשחק יגמר. ככה לא ניצחת.
אפשר לסגור את העיניים ולא להקריב כלום, אבל זה לא יעזור ויקחו לך את החייל במילא.

בדמקה, אנחנו מכירים את החוקים, וזה נראה לנו ברור מאליו, שזה לא כזה נורא אם איבדנו חייל, כי זה חלק מהמשחק.
הקרבת חייל לא אומרת שהפסדתי. אם אני רואה את המהלך בשלמותו אז אולי אפילו אני יודעת מראש שההקרבה הזאת משתלמת.
אבל בחיים יש לנו את שחקן האגו ביחד איתנו צמוד.
והוא קרציה.
האגו מקשה עלינו. האגו לא נותן ל"כבוד" שלנו להקריב חייל כדי לשרוד במשחק.
גם כשאנחנו מבינים שעדיף לנו לוותר (שזה כבר חלק חשוב), אנחנו לא מוותרים בחיים בקלות.
למה?
כי שחקן האגו לא נותן לנו.

בקיצור, לא חבל???
נשחק לבד, עם האגו בצד. נקריב כשצריך. ננצח כשבאמת נרצה.
וגם אם נפסיד במשחק, תמיד אפשר להגיד "מה?... זה הטוב משלוש!" ולשחק שוב 😄