לפני כמה ימים שמעתי הרצאה מאוד מעניינת המפרשת את המשמעות האנושית ליציאת מצריים.
לפי התאוריה הזו יש חשיבות עליונה לכניעה.
בפרשנות לסיפור- בני ישראל היו מרוצים בהיותם עבדים במצרים. פרעה בשבילם היה אלוהים והם לא סבלו כל כך במצבם.
כשמשה רצה להוציא אותם הוא ראשית היה צריך להוכיח להם שיש אלוהים אחר ושיש דרך אחרת. הוא נתן את המכות על המצרים כדי להוכיח שיש אלוהים אחר חזק יותר מפרעה. בני ישראל לא מיהרו ללכת כי היה טוב להם בעבדות.
הפירוש הזה הוא די נפוץ וזו כמובן לא פעם ראשונה ששמעתי אותו.
מה שהיה יותר מעניין זה ההמשך. ביציאה ממצריים ים סוף נסגר על המצרים שזה מחיקת הרגלים ישנים ורעים והחשוב מכל היה מעמד הר סיני בו בני ישראל קיבלו את התורה ונכנעו מחדש.
בהתחלה הם התמרדו ובנו עגל זהב וכשהבינו שללא אלוהים וללא מטרה חייהם לא שווים הרבה הם קבלו את החוקים ונכנעו להם.
ההרצאה הייתה על קבלת הרגלים ומה שבעצם הוא רצה להגיד זה שחשוב להיכנע להרגלים טובים. לא לחשוב יותר מידי אלא פשוט לבצע אותם כפשוטם. לא לקבל אלא להיכנע..
בכלליות כל הדתות, הכתות מובילות לכניעה. כולם מדברים על השלמות שמרגישים בציות לכוח עליון כלשהו..
אין לי שמץ של מושג למה כתבתי את הפוסט הזה.
מה שהצחיק אותי בהרצאה זה שברגע שנאמרה המילה כניעה קפצו כל המצ'ואיסטים...
לקח הרבה זמן והרבה הסברים כדי להושיב אותם בחזרה...
חחח כנראה גם אני מאצ'ו קטנה אבל לפחות מקשיבה (:
לפני 17 שנים. 24 במרץ 2007 בשעה 20:53