הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

תמיד יום השואה קשה לי במיוחד. הרבה יותר מיום הזכרון (רק לשם השוואה..)
אין לי ממש הסבר לכך.
משפחתי לא באה משם. באו מצרות אחרות וסיפורים אחרים, אבל לא משם.
היום הייתי מאוד עסוקה אז חוץ מסרט תעודי קטן אתמול בלילה לא ראיתי כלום.
השירים ברדיו היו כמובן שונים, אבל לא ממש הרגשתי את זה. אולי גם בגלל שאין לימודים אז למעשה לא הייתי בשום טקס רשמי כמידי שנה.

זה יום קשה מהרבה סיבות..
יש לי הרבה חברים גרמנים. אני מכירה הרבה גרמנים. אני דוברת (קצת) גרמנית ובשאיפה לקבל שם אולי מלגת מחקר גדולה יום אחד. החברים האלה לא עשו כלום, להיפך, הם תורמים בארץ, נותנים את מיטב זמנם וכוחם כדי לעזור בארץ ככל יכולתם בתחומים שונים.
מפריע לי כשמדברים על השואה ואומרים גרמנים ולא נאצים. בשבילי השואה זה נאצים וגרמנים אלה גרמנים... חלקם נאצים וחלקם לא.

קשה לי מעוד סיבות. אני אוהבת את אירופה בכלל ואת גרמניה בפרט. אני אוהבת את הקור המקפיא שלהם, את האנשים הלבנים והיפים ששם, עטופים במעילים... מסתורי כזה, את המוסיקה הקלאסית שלהם. את תרבות הידע, ההשכלה, האומנות והספורט.

כל שנה זה מדגיש בי את הקופליקט מחדש..
לפני כמה ימים אפילו מישהו אמר לי שהוא חשב שאני אוסטרית או משהו. ואני ממש לא 😡

זה רק מלמד אותי (שוב) כמה החיים הם מסובכים. כמה בני אדם יכולים להיות אכזריים..וכמה הכל לא בטוח.