לוליטה של ולדימיר נבוקוב הוא ללא ספק הסיפור האהוב עלי ביותר.
אני מודה באשמה, שאת הספר עוד לא קראתי (מצאתי אותו רק ברוסית והרמה שלי אפילו לא מתקרבת לרמת קריאה של ספר כזה) אבל את הסרט ראיתי כבר כמה פעמים.
אני בטוחה שכולכם מכירים את הסיפור. בחורה צעירה בגיל הטיפש עשרה שמאמץ אותה איזה גבר מבוגר (לא זוכרת למה..נדמה לי כי הוריה נהרגו) והם יוצאים למסע ברחבי ארה"ב.
אני לא זוכרת פרטים רבים אלא רק מה הסרט הזה גורם לי להרגיש פעם אחר פעם.
בסרט מוצגת בחורה צעירה, רזונת ולבנה כשלג, שיש בה חופש אינסופי. אני זוכרת שתמיד רציתי קצת חופש שכזה. הייתי רוצה להצמיד אותה לקיר ולגנוב ממנה קצת חופש.
ממש כמו בסיפורי הערפדים שמוצצים דם כדי לחיות, אני רציתי לגנוב חופש.
הילדה הזו היא ההפך הגמור ממה שאני הייתי. לי לא היה גיל טיפש עשרה. הוא פשוט חלף מעלי בלי שאני אשים לב. עוד מגיל ממש צעיר אנשים מבוגרים שמכירים אותי היו פונים אלי בשאלות רציניות כדי לשמוע את תשובותי. והם אכן הקשיבו!
אני כמעט אף פעם לא פניתי לאנשים אחרים בשאלות. רק לאחרונה התחלתי לשאול... תמיד הייתי נוברת בעצמי עוד ועוד עד שאני אמצא את התשובה. הכל בפנים. לא צריך לחפש בחוץ כלום.
האהבה הראשונה שלי היתה בלוליטה כזאת. כמה חופש היה בא... חופש ,שאני בתוך מעטפת של רצינות וחוכמה לא יכולתי בכלל לגעת בו. אולי היום אני רק מתחילה להבין מהו חופש וקצת לנצל אותו יותר...
בניגוד לציפיות אני בסיפור הזדהתי עם האדם המבוגר. החולשה ברגליים שאותה לוליטה גורמת לו, הרצון הבלתי פוסק להושיב אותה במקומה ולקבל ממנה טיפת תשומת לב, אפילו לרגע קטן.
רוב החיים שלי אני הייתי ואולי אני עדיין קצת כמו האדם המבוגר. רוצה ולא נוגע.
זה סיפור מדהים. מצד אחד התאהבתי בלוליטה הזאת. משהו בה ממכר ומצד שני שנאתי אותה. שנאתי את מה שהיא גורמת לאדם המבוגר להרגיש. וזה בעצם מה שאותה חברה גרמה לי להרגיש (והיא לא היתה היחידה). בלתי מושגת. היא שם, היא חברה, היא טיזרית אבל לעולם לא תוכל לחצות את הגבול הזה. תהנה אבל תהנה מרחוק...
האופי שלי והרצינות שלי דומים לאדם המבוגר ואלו החולשה שלי היא ללוליטות מאין אלה, לכן אהבתי את הסיפור כפול.
יחד עם זאת, למרות הכל, יש לי ימים שבא לי לקום בבוקר ולהיות גם אני לוליטה ליום אחד.
לא-לי-טה 😡
לפני 17 שנים. 21 במאי 2007 בשעה 11:55
