וואי איזו דברנית נהייתי 😡
לפני כמה זמן היה לי פוסט, שבו אמרתי שאני שונאת להתאהב. וזה ממש ככה.
אני מודעת לזה שהבעיה היא אצלי, אבל יש לי הסבר (נו איך לא?)
אני לא יכולה לאהוב כמו סתם בן אדם נורמלי. אני אוהבת בצורה די אובססיבית... (צטערת..)
יש לי בן דוד קטן בן 7. עכשיו הוא כבר גדול, אז הדוגמא פחות טובה, אבל עד לפני כשנתיים הוא היה מטורף אחרי. כל הזמן התקשר שאני אבוא אליהם, ומאותו הרגע, הוא לא היה מניח לי לדקה.
אוכל איתי, ישן איתי, אפילו מנסה לנשום איתי. הייתי צריכה לבקש ולהסביר מה זה מקלחת או שירותים, שאני אמורה ללכת לבד.
כשהייתי צריכה ללכת הוא היה בוכה. בכי היסטרי לכמה שעות (לא 15 דקות הצגה כמו כל ילד). כל כך כאב לו שאני הולכת. ממש הרגשתי שכואב לו, וזה כמובן הכאיב לי גם.
לפעמים העדפתי לא ללכת, כדי שהוא לא יצטרך לסבול את הפרידה אחכ.
אני בערך ככה. לא מתנהגת ככה, כי זה חונק ולא אנושי, אבל אני מרגישה ככה (ועוצרת את עצמי).
כשאני מתאהבת בבן אדם זה כמו ילד בן 4. אני נושמת את אותו בן אדם 24 שעות ביום!
לפני כמה זמן הכרתי מישהי. דברים הלכו בנינו די טוב. לא יצאה מזה חברות נפש, אבל למדתי המון מאותה בחורה. היא היתה חזקה מאוד באופי שלה, וואלה חינכה אותי לא רע. קודם כל איתה למדתי להסתכל טוב. להסתכל טוב ! ולראות מה לא מושלם.
האובססיביות הזאת הורגת אותי כל פעם מחדש. היא גורמת לי לסבול אחושילינג! זה כואב! מה? לחשוב על מישהי 24 שעות ביום ורק לחפש כל הזמן איך לשמח, להיות מקורית, לגרום לחיוך ... הייתי מוכנה לעשות ה-כ-ל בשביל חיוך שלה. וזה מוגזם!
אז היום מצבי יותר טוב. עיניים שלי יותר פתוחות. אולי לב קצת פחות... אבל ככה זה.
עדיין אם דברים מגיעים אלי באופן מושלם. הסיטואציה טובה מידי אז אני נופלת. אני יכולה ליפול חבל על הזמן. אז דווקא עדיף שדברים באים ככה לא מדוייק. שלא יגרמו לי להתאהב כל כך חזק והרסני כמו שאני יודעת כל כך טוב.
חיים שלי פסדר..
וואלה.. אין תלונות בכלל בכלל :)
לפני 17 שנים. 27 ביוני 2007 בשעה 18:26
