הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

ראיתי עכשיו את התוכנית של סופר נני.
באמת אחלה תוכנית.
אני מתה על ילדים, אבל כשהם נהיים מעצבנים, והם יכולים להיות ממש ממש ממש מעצבנים לפעמים, אז נמאס לי.

פתאום ככה, האוט אוף דה בלו, הבנתי שאין לי גבולות.

תמיד מדברים על זה, שחשוב להציב גבולות לילדים.

במקרה שלי, אני תמיד הצבתי גבולות לעצמי, שהיו יותר נוקשים מהגבולות שההורים והסביבה שמו לי.
נגיד זה מוזר שבחיים לא רבתי עם אף אחד מההורים שלי. וזה ממש לא בגלל שההורים שלי ותרנים... זה בגלל שאני לעצמי לא הייתי וותרנית בכלל. זו מן אוטודידקטיה מטורפת אצלי.

מעולם לא אמרו לי ללמוד, כי הייתי מצטיינת תמיד.
מעולם לא העירו לי על חשבון הטלפון, כי אני שונאת לדבר בטלפון (על חשמל כל העירו לי כי כל החדר שלי על חשמל, אבל בקטנה..)
מעולם לא העירו לי על לחזור מאוחר, כי אני לא אהבתי (ועדיין לא מי יודע מה) לצאת.
מעולם לא העירו לי על לבוש חשוף, כי אני מוצאת שזה זול וחסר תחכום לחלוטין.

בקיצור... מעולם לא הרגשתי גבולות של אחרים.
רק את שלי עצמי על עצמי...

זה קצת קשה הקטע הזה פתאום.. 😡