הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

למזלי הרב אין לי הרבה ימים שכואב לי (נפשית).
התברכתי במשפחה מצויינת, חברת נפש. אני לומדת מה שאני אוהבת, נהנת בעבודה שלי. אין לי סיבה להתלונן. בכלל בכלל.

אולי בגלל כל אלה אני בגדול אדם מאוד מאושר, ולא רגיל שכואב לו. אני לא הכי יודעת איך להתמודד עם כאב.

-פעם ניסיתי להתחיל לכתוב ספר. ממש היה לי סיפור (מצמרר) אבל אני מבקרת את הכתיבה שלי, והיא לא בנויה מספיק טוב לדעתי. אז הפסקתי..
-ניסיתי לצייר. דווקא התוצאות הפתיעו אותי כי לא עסקתי בזה מעולם, אבל שוב, אני מבקרת את עצמי. וגם כשרע לי אין לי כוח להתחיל לסדר צבעים ולפנות מקום לכל העניין..
-אלכוהול.. לא בא בחשבון
-סמים בכלל לא בלקסיקון שלי

הפתרון שמצאתי עד כה הוא פשוט לצאת לריצה שתפציץ אותי באנדרופינים או פשוט לישון.

לפני כמה זמן שמתי לב שדווקא כשכואב לי אני רוצה להיות סאבית.
מן הרגשה מוזרה שכאב פיסי יחליף כאב נפשי. שיקשרו אותי ובכוח יוציאו את כל הזבל הזה ממני.
קשה לי להאמין שזה נכון. ובכלל, בשביל דבר כזה אני כל כך צריכה לבטוח בבן אדם שאני בספק אם זה אי פעם יוכל לקרות. זה המקום הכי פגיע שלי שאני הכי מלחמתית שם.

כשכואב לי, וזה ממש כואב, בא לי או שיוציאו את זה ממני בכוח או שאני אוציא את זה על אחרים. לא סאדיזם, אלא לשעבד לי בן אדם.

בכל אופן, זה לא מקום טוב.

אולי אני בכלל צריכה רק חיבוק. חיבוק חזק חזק עד שיעבור זעם. וזהו..
למה אני תמיד הולכת רחוק??