כל הבוקר רצו לי סרטים בראש- מה יהיה? מה תעשה לי? אני רוצה את זה בכלל? אולי לא אלך וזהו?
זכרתי את הכללים מאתמול. "כלל מספר אחד- את נכנסת לאוטו ב"לוק" הכי שפחתי שיש, מסתכלת לי בעיניים במבט מתמסר ואומרת 'מתייצבת לשימושך אדוני' וחסר לך שהלוק לא יהיה ממש כנוע!!"
פחדתי שלא אצליח להגיד מה שרצית, שלא אצליח להביט לתוך עיניך, פחדתי שתכעס ותעניש. ממש רעדתי והרגשתי חולה כל הבוקר. כשהגיעה השעה המיועדת סוף סוף הלכתי למקום שקבענו. הקדמתי ב-4 דקות והתחלתי להסתובב באזור. כשאחרת בדקה עוד חיכיתי, אחרי 2 דקות התקשרתי ולא ענית. אחרי 10 דקות התקשרתי ולא ענית. המשכתי לטייל ברחוב, מושכת מבטים אל התימהונית שמסתובבת סביב הזנב של עצמה.. אחרי חצי שעה כשהתקשרתי ושוב לא ענית לי התחלתי לשוב על עקבותיי ואחרי שלושת-רבעי שעה מהשעה שקבענו יצאתי לגמרי מהאזור.
לא ידעתי מה לחשוב, שכחת אותי? באת ולא ראית אותי? אולי ברגע האחרון החלטת שלא בא לך עליי? אולי אתה כועס עלי?
אחרי כמה דקות של הליכה לכיוון האוטובוס שייקח אותי לביתי הרגשתי שאני לא רק מבואסת ומאוכזבת אלא קצת קצת מתחילה לכעוס. לא רציתי לכעוס עליך, לא רציתי לכעוס על אדוני. אז התחלתי להגיד לעצמי- אולי אתה מעמיד אותי במבחן לראות כמה אני נאמנה לך ולראות שאני מקבלת את מעשיך בשלמות ובהכנעה?! וזה באמת התחיל קצת להרגיע אותי.
ואז התקשרת- "שכחתי את הנייד בבית אז לא באתי".
התירוץ נשמע לי כל כך הגיוני, כל כך אמין, שבושתי בעצמי שפקפקתי בך. איך יכולתי לחשוד בך שלא באת בכוונה?? הרי אתה השלימות האמיתית והאמיתות השלימה..
"אז את עוד רוצה לעשות את זה?" – שאלת. ואני מתוך מכלול הרגשות: האכזבה ממך ומעצמי-מתגובתי, הבושה... אמרתי "לא". ככה חד וברור. ואתה אמרת- "אוקי. נדבר יותר מאוחר" וניתקת.
העיניים שלי התחילו לדמוע. נשמתי עמוק כדי שלא אתחיל לבכות באמצע האוטובוס. מה עשיתי?? למה אמרתי לא?? הרי אני יודעת שאני רוצה אותך! חרטה הציפה אותי ומייד חייגתי חזרה- "במחשבה שנייה אני רוצה!" אמרתי, ואתה אמרת- "לא נשמע שאת סגורה על עצמך.."
"אני יודעת" אמרתי "אולי כי אני עוד טיפה מאוכזבת.." ואתה מיהרת להתנצל- "באמת ששכחתי ת'נייד בבית. קורה, לא?! את רוצה שאתקשר מהבית שתראי שאני בבית ולא עבדתי עליך??" גל של תדהמה-עצמית נפל עליי. אני גורמת לך לחשוב שאני לא מאמינה לך?? אוי ואבוי! לאן הגענו? "אני יודעת שאתה בבית. אני לא צריכה הוכחות. אני מאמינה לך. אני רוצה להיפגש איתך."
ונפגשנו.
ועל מה שהיה בסוף- בפוסט הבא..
לפני 17 שנים. 1 בינואר 2007 בשעה 19:25